לשפשף את העיניים ולא להאמין למציאות
טבע חגגה את טיפות העיניים שלה דווקא עם חבורה של פליטי ריאליטי
יום חמישי שעבר היה נורא. הדרום דימם, מחאת האוהלים השתתקה. בכירי המשק לא יוצאים עכשיו מהבית. או שהם בחו"ל, או שהם מסתגרים. מהמוחים, מהטילים, מבעלי האג"ח, מהרגולטור, זה מזה. לא זזים, לא מתמנגלים, ובטח שלא מעזים לחגוג. אבל גם באוגוסט המהביל אפשר לסמוך על אוכלוסייה אחת שתמיד תצא מהבית, לכל אירוע, גם אם אחמדינג'אד יפציץ את תל אביב או בניין הבורסה יקרוס פיזית מרוב קריסות פיננסיות. אז הלכתי לפגוש אותם, את השורדים הכל ותמיד יוצאים בגדול.
מצאתי את עצמי באירוע יחצני הזוי לטיפות העיניים סטילה של טבע. לפחות חלק מהמשתמשים בתכשיר הזה של החברה שהיא גאוות התעשייה הישראלית הם סטלנים, ששמים את הטיפות רגע לפני שהם פוגשים את ההורים שלהם או נכנסים לפגישה חשובה. וכנראה מי שהגה את הקמפיין של סטילה יודע את זה, ולכן החליט על "תחרות מצמוצים ארצית" בניסיון לאתר את הישראלי שלא ממצמץ הכי הרבה זמן. מדובר ברעיון מקסים, אבל צריך להכיר גם את סטילה וגם קצת סטלה כדי להגות אותו.
מתאמן לא למצמץ הגעתי לאירוע החגיגי במועדון בקרליבך. בפנים, סביב הבר התת־קרקעי, הצטופפו מה שנהוג לכנות "פליטי ריאליטי", כגון ג'קי מנחם, זוכה העונה האחרונה של "האח הגדול", וגם עמיר גולדברג מ"האח", שהצטלם לאחת מתוכניות הבידור והדגים איך הוא הופך את עיניו. ליהיא גרינר המשיכה להגיד "Oh my God", ואני ניסיתי למצוא שם אנשים רגילים, כאלה שממש אפשר לדבר איתם. לא הצלחתי. נאלצתי לבהות בחיבוקים של ג'קי עם לירון רמתי, שפתאום חזר לכותרות בעקבות פרשת מרגול.
ואז פגשתי את אבי טולדנו, ששחרר אותי קצת מאווירת גן הילדים. שאלתי אותו איך ולמה קרה שגם הוא, אפילו הוא, הלך לריאליטי. "זה רק עשה לי טוב", טולדנו אמר, "הוביל אותי לדור חדש שלא הכיר אותי". שאלתי אותו אם לא הפריע לו להיחשף כך מול כולם, אבל הוא לא הבין על מה אני מדבר.
בסוף מצאתי שם דבוקה של לא־פליטי־ריאליטי: אנשי טבע, יצרנית סטילה, שהיו מרוצים עד השמים מקמפיין המצמוצים. התחלתי לדבר עם אחת מהן, ואז גם היא הודתה: "אני פליטת ריאליטי". ככה את מגדירה את עצמך, שאלתי. "כן", היא ענתה בלי היסוס. קוראים לה עדי שחר, ומתברר שהיא עבדה בטבע, אבל גם היתה ב"הדור הבא 24/7". "לא התחברתי כל כך לאיתן אורבך, והוא לא התחבר אליי. לא ממש הסתדרנו".
התנצלתי שלא זיהיתי אותה, אני יודע שזה עניין רגיש במקרים כאלה, וחזרתי לעניין פליטת הריאליטי. זו לא הגדרה משפילה, שאלתי. "לא, זה מה שאני", היא התעקשה.
וכששאלתי אם זה כל מה שהיא, היא התקשתה להבין למה אני מוטרד כל כך. "אני גם מורה ליוגה, ויש לי גם תואר שני, ועבדתי כאשת שיווק בחברת טבע, אבל התפטרתי כי רציתי להיות בריאליטי". שאלתי אותה אם לא הפריעה לה כל החשיפה הזאת מול המצלמות, והיא שוב לא ממש הבינה על מה אני מדבר. הדבר היחיד שהפריע לה, מתברר, היה שלתוכנית אין רייטינג גבוה. "זה נורא מאכזב להיות בריאליטי כשאף אחד לא רואה אותך".
