10 יצירות למאבק חברתי
שירי מחאה, מחזות פורצי דרך סרטים ותוכניות טלוויזיה מעוררי השראה. כלכליסט גיבש ערכה לימים החמים של קיץ 2011
לכל מהפכה יש יצירה תרבותית שמלווה או מסכמת אותה. בשיא מאבק מעמד הביניים, "כלכליסט" ממליץ על יצירות שמעוררות למעורבות.
מחזה: "מעיין הכבשים"
המחזאי הספרדי לופה דה וגה, בן המאה ה־16, כתב את המחזה, המתרחש באירופה במאה ה־15, בתקופת השלטון הפאודלי. זהו סיפור של התקוממות עממית נגד שלטון צבאי בכפר הנתון תחת כיבוש.
במרכז העלילה מרד שמובילות נשים נגד המושל העריץ, הדורש מנשות הכפר להתמסר לו. כשהוא מנסה לאנוס את בתו של ראש הכפר, מעורר המעשה את זעם התושבים והם פותחים בעימות נגד אנשי הצבא, שמוביל למרד עממי.
סרט: "פרספוליס"
סרטם של מרג'אן סטראפי ווינסנט פארונו (צרפת, 2007) הוא שילוב ייחודי בין יומן אישי והיסטורי, המבוסס על התבגרותה של סטראפי בצל המהפכה האיראנית.
"פרספוליס" הוא עיבוד קולנועי באנימציה לשני הרומנים הגרפיים שכתבה סטראפי, העוקב אחר ילדותה באיראן, מ־1979 ועד מלחמת איראן־עיראק. תקופה מעצבת זו, שגרמה להחלטתה לעזוב לצרפת לצמיתות, מתוארת כטראומטית, ומועברת לצופה בישירות רגשית, דיוק היסטורי ולא מעט הומור. מעבר לכך, "פרספוליס" הוא אולי סרט הקולנוע הראשון באורך מלא שאפשר חיבור בין תיעוד לאנימציה, לפני ש"ואלס עם באשיר" הרים את הכפפה באופן מפורש יותר.
מחזה: "מהפכת הנשים"
כ־20 שנה אחרי שכתב את המחזה "ליזיסטרטה" העוסק בחבורת נשים הפותחת בשביתת מין נגד בעליהן כדי שיפסיקו להילחם, כתב אריסטופנס בשנת 390 לפני הספירה את "מהפכת הנשים". זוהי אחת הקומדיות הנועזות של התקופה, והיא מבקרת את השלטון באתונה בתקופת המלחמה. אריסטופנס כותב שוב על חבורת נשים, הפעם בהנהגתה של פרקסגורה, המחליטה לקחת מידי הגברים את השלטון באתונה. לשם כך הן מתגנבות מחופשות לגברים אל אסיפת העם, ויוזמות חוק שמעביר את השלטון לידיהן. במשטרן החדש תהפוך העיר למשק בית אחד גדול שבו הרכוש יהיה משותף, המשפחה תבוטל ויונהג חופש מיני ושוויון הזדמנויות לנשים ולגברים.
טלוויזיה: "התעוררות"
מ־7 באוגוסט ישדר yes דוקו סרטים קצרים שיתעדו את המאבקים החברתיים בארץ. הסדרה, שזכתה לשם "התעוררות", תשודר מדי ערב ב־21:00. במשתתפים: אסף סודרי (שגם יפיק), דורון צברי, טלי שמש, רן טל, דאנה איבגי, רענן אלכסנדרוביץ', איתי אנגל, נילי טל, גור בנטוויץ', גל גבאי, תאופיק אבו־ואיל, מויש גולדברג, תומר יוסף, סיוון ארבל ותמר ירום.
סרט: "דרום אמריקה באופנוע"
סרטו של וולטר סאלס (ברזיל, 2004) מנסה להסביר היכן טבועים שורשיו של מהפכן, ומראה כיצד זרעי חוסר המנוחה נטמנים שנים רבות לפני היציאה לפעולה. גאל גארסיה ברנל משכנע וכובש בתפקיד ארנסטו צ'ה גווארה הצעיר, המהפכן המיתולוגי מקובה. הסרט מבוסס ברובו על היומן שכתב גווארה בשנות החמישים, ובו הוא מתאר את המסע שעבר עם ידידו אלברטו גרנדו ברחבי דרום אמריקה. ככל שהם מתקדמים במסעם, גווארה נחשף לחוסר הצדק המשווע הנגרם לאוכלוסייה, ומעצב לעצמו השקפת עולם. זהו למעשה טיול חייו, שבעקבותיו יבין כי מהפכה אלימה היא הדרך היחידה לשינוי אי־השוויון הכלכלי באמריקה הלטינית.
שיר: "White Riot"
שלל שירי מהפכה הופצו בשבועות האחרונים ברשת, באדיבות המאבק החברתי. מהביטלס ועד טרייסי צ'פמן, אם יש לך גיטרה אקוסטית - המהפכה שלך. אבל אם יש שיר מתאים למהפכה הנוכחית, זה דווקא שיר זועם וקצרצר, פחות משתי דקות. מרץ 1977, להקה חדשה בשם הקלאש מוציאה את "White Riot", סינגל ראשון מאלבום בכורה. זהו שיר זועם, בקושי שלושה אקורדים, שנפתח בסירנה של משטרה. המילים שיהדהדו מוכרות מאוד: "כל הכוח נמצא בידיים של אנשים עשירים מספיק כדי לקנות אותו / ואנחנו הולכים ברחובות, פחדנים מכדי לנסות משהו". זו אנגליה של נוער זועם ברחובות, של תחושה של מהפכה חברתית וכלכלית גדולה, של מרד במוזיקה המנופחת (בחלקה) של שנות השבעים ושל רצון לחולל שינוי מהשטח.
ספר: "התעוררות לפעולה ישירה"
הספר הצנוע של רוני ערמון מ־2003, שעטיפתו כמובן אדומה, הוא הראשון בעברית שמתעד מאבקים אקטיביסטיים. הכותב הוא בוגר מהומות סיאטל, אקטיביסט וממקימי הסניף הישראלי של קבוצת אינדימדיה. הוא מתעד מאבקים חברתיים, פוליטיים וסביבתיים ומנתח את דרך הפעולה ואת האפקטיביות שלה.
בין השאר, כולל הספר ראיון עם ראובן אברג'יל, ממקימי תנועת הפנתרים השחורים וראיון עם ישי מנוחין, ממייסדי תנועת יש גבול. כמו כן, יש בו תיעוד של מאבקים כמו ההפגנות בסיאטל ב־1999 ומצעד צבא זפאטיסטה לשחרור לאומי (EZLN) במקסיקו ב־2001. מדריך חובה לאקטיביסט המתחיל.
מוזיקה: מחאה ישראלית
במדינה שבה אמנים מהססים להזדהות עם מאבקים, יש כמה ששומרים על קו חברתי ברור. מי שרוצה לקבל את המחאה החברתית שלו בהזרקה לווריד, מוזמן לחפש את האוסף "לשם שינוי - שירים לשינוי חברתי" שהוציא ארגון "שתיל". אבל שני שירים ישראליים בולטים במהפכנותם: הראשון הוא "אשליות" של ניסים סרוסי משנות השבעים, שמהדהד היטב במחאת הדיור הנוכחית. כבר אז היה ברור שיש כאלה שיש להם, והרבה שאין להם. ואלה האחרונים לא יוכלו להדביק את הפער לעולם. לא מסר מעודד כשמדובר במהפכה, אז ניתן עוד אופציה - אולי שיר המהפכה הקצר והאפקטיבי ביותר: "מהפכה" של יואב קוטנר, מתוך מסע הבחירות של מאיר אריאל, ובו קוטנר צווח שוב ושוב "מהפכה" ומכה בדרבוקה בטירוף.
מיצב: "The Dinner Party"
המיצב המפורסם של ג'ודי שיקאגו, "The dinner party", שהוצג לראשונה ב־1979, הפך לאחד האייקונים של האמנות הפמיניסטית ושל המהפכה הפמיניסטית בארצות הברית. שיקאגו יצרה מיצב שמורכב משלושה שולחנות ארוכים המסודרים בצורת משולש, וכל אחד מהם הוקדש לדמויות נשים הקשורות לעידן אחר בהיסטוריה האנושית. על כל שולחן הונחו 13 מערכות כלי אוכל, וכל אחת הוקדשה לדמות נשית אחרת. כל מערכת כללה מפית שעליה נרקם שמה של הדמות וצלחת חרסינה מעוטרת ועליה דימויים מופשטים. ברצפת החדר שולבו שמותיהן של 999 נשים נוספות. העבודה עסקה בהנכחתן של נשים שהודרו מההיסטוריה הקאנונית, שנכתבה ושוכתבה על ידי גברים.
"המניפסט הקומוניסטי"
"רוח בלהות מהלכת על פני אירופה – רוח הבלהות של הקומוניזם" - במילים מאיימות אלו נפתח הספר של מרקס ואנגלס, ששינה את פני המאה העשרים, הלוא הוא "המניפסט הקומוניסטי". המניפסט, שיצא לאור ב־1848, הוא עד היום אחד הטקסטים הכי מכונני מציאות שנכתבו, והוא הכתיב את חייהם של מאות מיליוני אנשים לתקופה ארוכה.
למרות הדגלים האדומים, אנשי המחאה בישראל אינם קומוניסטים. למעשה, הם פונים דווקא לאותם בורגנים שהמניפסט הקומוניסטי יוצא נגדם, ומבקשים מהם את העיקרון השני שהמניפסט דוגל בו: סולידריות חברתית. ובדומה למרקס ולאנגלס, גם להם אין רשימת דרישות מסודרת, אלא רעיון ותשוקה. המניפסט הוא קריאת חובה דווקא עכשיו ודווקא לכל הדוגלים בקפיטליזם ובשוק חופשי, שכן הוא מלמד על גורם מרכזי שכל תיאוריות השוק החופשי בוחרות להתעלם ממנו: הרוח החברתית ומושגי הצדק הבסיסיים הטבועים באדם.
