טקס פרסי התיאטרון - טלטלות, אמוציות וחילוקי דעות
הטקס סובל כבר שנים מחוסר יציבות. קטגוריות יוצאות ומוחזרות, הגוף הבוחר התכווץ מ־120 ל־40 איש והשנה הוחלט שלא לפרסם את רשימת המועמדות לפרס ההצגה הטובה ביותר
טקס פרסי התיאטרון, שייערך מחר, מעורר מדי שנה לא מעט אמוציות וחילוקי דעות, בעיקר בקרב מנהלי התיאטרונים הרפרטואריים. מה שבטוח הוא שתמיד מישהו יוצא לא מרוצה. אשתקד היו אלה מנהלי התיאטרונים הגדולים, שהופתעו לראות את עמיתיהם מהתיאטרונים הקטנים והפריפריאליים קוטפים את מרבית הפרסים החשובים. יוצא דופן הוא תיאטרון בית ליסין שזכה, ובצדק, בפרס החשוב על המחזה המקורי של השנה "הבנאליות של האהבה".
בשנה שעברה עבר תקנון הפרס טלטלה - האקדמיה, שמנתה 120 חברים, הוחלפה במספר מצומצם של אנשי מקצוע מעולם הבמה. כמו כן, בוטלו קטגוריות חשובות כמו הצגת השנה, במאי ומחזאי השנה. השינויים האלה הם שהובילו לדרישה של מנהלי התיאטרונים הגדולים לשנות שוב את שיטת הבחירה. מבולבלים? גם אנחנו. אז אקדמיה של 120 חברים כבר אין, וגם ועדה מצומצמת של אנשי מקצוע אין. השנה נמצא פתרון שאמור, לכאורה, לספק את כל הצדדים - מעין מיני־אקדמיה בת כ־40 חברים, שעליה מפקחת ועדת הפרס בראשות השופט בדימוס שלי טימן, ובנוסף קמו לתחייה הקטגוריות שנמחקו אשתקד.
לא מגיעים להצגות
בתחילת דרכו, לפני 16 שנים, אמור היה פרס התיאטרון להצדיע למצוינות ולאיכות בתיאטרון הישראלי, אולם נדמה כי אופיו הלך והתמסחר משנה לשנה. לצד העובדה שהוא זרז למאבקים בין מנהלי התיאטרונים, נראה כי בוועדת הפרס מתקשים למצוא את הנוסחה שתספק את כולם. תעשיית התיאטרון בישראל קטנה כל כך, וקשה מאוד למצוא קבוצה אובייקטיבית לחלוטין ונטולת אינטרסים שתבחר את המועמדים הראויים. ולכן, אחת לכמה שנים משתנה הליך הבחירה.
הצצה ברשימת חברי האקדמיה החדשה מעידה על מאמץ ניכר של חברי ועדת הפרס להרכיב תמהיל נכון של אנשים שיבחרו את הטוענים לכתר - אנשים מובילים בעיתונות (בלה אלמוג, טלי רוזין), מנהלי מוסדות תרבות (אילנה ברנע, אמירה תאומי), מפיקים (מרים עציוני, נעמי אטיאס), משפטנים (פרופ' אורנה בן נפתלי), סופרים (אדיבה גפן, דני רדלר, צחי בקר), ואפילו שר בכיר לשעבר (יוסי שריד). כל הבוחרים מובילים בתחומם, מה שעושה אותם לכאורה לאובייקטיבים.
ומה עם אנשי תיאטרון פר אקסלנס? נכון שבין חברי המיני־אקדמיה בולטים השנה חוקרים ומרצים של תיאטרון מובילים באקדמיה, ובהם פרופ' גד קינר, פרופ' שמעון לוי ופרופ' אברהם עוז. השמות האלה בהחלט ראויים לבחון את ההיצע האמנותי של תיאטרוני ישראל, אך אינם מספיקים. מן ההכרח שיעמדו לצדם גם אנשי מקצוע מובילים הפועלים בשטח, כמו במאים, תאורנים, תפאורנים וכוריאוגרפים. זהו המלכוד הגדול של פרס התיאטרון. מה גם שגורמים בתעשייה מספרים כי רבים מחברי הפאנל הבוחר אינם מגיעים לכל ההצגות, ולכן בחירתם לא הוגנת מלכתחילה.
אז מה יהיה לנו השנה? אחרי המבוכה בשנה שעברה, לנוכח ההתמודדות של שני מחזות זמר בלבד על התואר, הוחלט לבטל את הקטגוריה הזאת. אולם זה לא מנע מהמארגנים להותיר על כנה את קטגוריית הצגת הבידור של השנה, שגם היא מונה רק שני מועמדים, שניהם מהיידישפיל. לעומת זאת, קטגוריות שבוטלו, כמו השחקן והשחקנית המבטיחים של השנה והצגת השנה, חוזרים לתחרות. אבל יש גם הפתעה: שם ההצגה הזוכה ייחשף רק בתום הטקס, ואת שמות המועמדות לא נדע לעולם. למה? כי ועדת הפרס סבורה שלחגיגת התיאטרון חייב להיות "שיא". אז יש לנו את פרס המחזה המקורי הטוב של השנה, המחזה המתורגם הטוב של השנה והקומדיה של השנה. לשם מה נחוצה לנו גם הצגת השנה? נראה שזה מוכר יותר בפרסומי התיאטרונים בהמשך.
המועמדים החסרים
ישנה תחושה שמשהו לא הגיוני בכל הקשור לפרס. איך ייתכן שלקאמרי, אף שאין ספק שהוא היום התיאטרון המוביל בישראל, יש 28 מועמדויות, ואחריו בפער עצום תיאטרון בית ליסין עם 12 בלבד? שלא לדבר על התיאטרון הלאומי, הבימה, שלצד הבעיות הכספיות שהוא מתמודד איתן, קיבל ארבע מועמדויות בלבד.
עוד תמוה כיצד שלמה בראבא אינו מועמד לפרס שחקן השנה על תפקידו ב"מעגל הגיר הקווקזי" בקאמרי, אחד התפקידים הטובים על הבמות השנה; או דורון תבורי על משחקו ב"מי דואג לילד" בתיאטרון חיפה. איך זה שייבגניה דודינה אינה מועמדת לפרס שחקנית השנה על תפקידה הנפלא ב"מסילה לדמשק" בתיאטרון הבימה? האם זה היה קורה לו אותה הצגה היתה עולה כשדודינה כיכבה על במת תיאטרון גשר? ומילא שאיתי טיראן אינו מועמד על תפקידו כקיטל הקצין הנאצי ב"גטו" שמחזיקה במספר הרב של מועמדויות, אבל להתעלם מעבודת הבימוי והמשחק שלו ב"ווייצק"? או להתעלם מעבודת הבימוי של גלעד קמחי ב"אביב מתעורר"?
מדי שנה מפיקים לקחים מהשנה שחלפה, אבל בשורה התחתונה משהו לא עובד בשיטות הבחירה. בקצב הזה רק חסר לנו שבשנה הבאה יעבירו את זכות ההחלטה לעם באמצעות סמסים.
