המחיר של מגבלות ההגירה: "ארה"ב מחנכת את הזרים ואז בועטת אותם החוצה"
בכירים במשק האמריקאי מזהירים מהתופעה המדאיגה של גירוש סטודנטים זרים שמסיימים לימודים בארה"ב ומבקשים להישאר לעבוד בחברות מקומיות. האם אמריקה החליטה שהיא אינה מעוניינת עוד למשוך צעירים מוכשרים? מסתמן שכן
לקשמינריאנה גנטי (33) פנה אליי באביב 2009, תקופה ארוכה אחרי שכל ניסיונותיו האחרים עלו בתוהו. 16 חודשים קודם לכן הוא היה בחור צעיר בדרך לתהילה: התגורר בדירה בבוסטון עם נוף לים, נהג במכונית BMW חדשה ועבד בחברת סטארט־אפ למסחר באג"ח. לעומת זאת, בתקופה שפנה אליי, הוא ישן בחדר האורחים בביתה של אחותו בניו דלהי כשהוא מנסה להעביר את הזמן במשחקי קריקט ובעבודות ייעוץ מזדמנות.
גנטי הגיע אליי דרך קבוצה בפייסבוק שהקימו מדענים ומהנדסים צעירים מסין ומהודו: צעירים שבנו לעצמם חיים בארה"ב רק כדי למצוא את עצמם בגלות שלא מרצון במולדתם. הוא בן למשפחה מבוססת בפאתי כלכותה, חלק מהאליטה המשכילה והמתפתחת שאחראית למודרניזציה בכלכלה ההודית. גנטי למד במשך שנה הנדסת חשמל במכון ההודי לטכנולוגיה, אך במקום להישאר בהודו, באוניברסיטה שבה לימד אביו במשך יותר משלושה עשורים, הוא נסע לארה"ב, לאחר שזכה במלגה לאוניברסיטת פרדו באינדיאנה ב־1996.
הקריירה שהתנפצה לרסיסים
אמריקה פתחה בפני גנטי אפשרויות רבות, בדיוק כפי שעשתה לדורות של מהגרים לפניו. לאחר שסיים תואר שני במינהל עסקים, אירווינג אויל וחברת הטכנולוגיה הגדולה EMC חיזרו אחריו. גם במקרה הזה, הוא בחר בנתיב פחות מסורתי, והצטרף לחברת הסטארט־אפ שארפברידג' קפיטל. גנטי היה העובד השביעי שהחברה העסיקה. נראה היה שקריירה מבטיחה יצאה לדרכה. לאחר שנה של עבודה החליט גנטי לנסוע לבקר את משפחתו בהודו. אך מה שתוכנן כביקור קצר הפך לסיוט בירוקרטי שעלה לו במקום עבודתו, במכוניתו ובחייו בארה"ב.
קורותיו של גנטי במחלקת ההגירה האמריקאית הם רק אחד מתוך שורת סיפורים קשים ששמעתי בשנים האחרונות מאנשים הכמהים לחזור לנשים, לילדים ולחיים שלהם באמריקה. כשמאחדים אותם מגיעים למסקנה המטרידה: ארה"ב, שנבנתה על ידי דורות של מהגרים שאפתניים וחרוצים, אינה מעוניינת למשוך יותר מהגרים מוכשרים.
בכירי עולם הטכנולוגיה, בהם ביל גייטס ממיקרוסופט ופול אוטליני מאינטל, מזהירים זה שנים כי המגבלות על הגירה מיומנת מאלצות חברות להתרחב למדינות זרות שבהן קל יותר לשכור כוח עבודה גלובלי. במקום להרחיב את המתחם שלה במדינת וושינגטון, מיקרוסופט בחרה לפתוח מתחם בוונקובר ב־2007. "המתחם בוונקובר יאפשר לנו להמשיך ולגייס עובדים מיומנים שנפגעו ממדיניות ההגירה האמריקאית", אמרה אז מיקרוסופט.
"אנחנו מחנכים את הטובים והחכמים ביותר, את הדור הבא מרחבי העולם, ואז אנחנו אומרים לחברות שלנו שהן לא יכולות להעסיק אותם ואז בועטים אותם החוצה משטחה", תיאר ראש עיריית ניו יורק מייקל בלומברג את מדיניות ההגירה הנוכחית, בדצמבר 2010, שאותה הגדיר כצורה של התאבדות לאומית.
וכך, אחת הדרכים שבה ארה"ב מבצעת "התאבדות לאומית" היא באמצעות מערכת בדיקת הוויזות האטומה שלה, שמשפיעה על מאות אלפי אנשים בכל שנה. דרך נוספת היא מכסה על ויזות עבודה זמניות לזרים בעלי כישורים, שהיא נמוכה במחצית מאשר לפני עשור.
גנטי הועסק על ידי שארפברידג' בדצמבר 2006. עבודתו שם התאפשרה הודות לתוכנית מיוחדת שמעניקה לסטודנטים זרים את האפשרות לעבוד בארה"ב לתקופה קצרה לאחר סיום הלימודים. כדי להישאר בחברה לאחר תום תקופת ההכשרה, גנטי היה זקוק לוויזת עבודה, אשרת H1B, שהקונגרס הגה ב־1990. מדובר בוויזה העיקרית שמוענקת לעובדים זרים ומיומנים שאין להם קשרי משפחה בארה"ב.
כדי להיות זכאים לאשרה, התקפה לשלוש שנים בלבד, חייבים להחזיק בעבודה, עם שכר והטבות הדומים לאלו המוענקים לאזרחים האמריקאים. בקשתו של גנטי הוגשה ב־1 באפריל 2007, ביום שבו המכסה נפתחה. באותו יום לבדו הגישו חברות אמריקאיות יותר מ־150 אלף בקשות עבור 85 אלף מקומות פנויים. ההגרלה נערכה, ומזלו של גנטי האיר לו פנים. ביולי 2007, הממשלה העניקה לו את האשרה.
האשרה אפשרה לו לחיות ולעבוד באמריקה, אך מרגע שיצא מגבולות המדינה הוא היה זקוק לחותמת על הדרכון שתתקבל רק לאחר שיתראיין אצל פקיד בשגרירות או בקונסוליה כדי לחזור. אולם בזכות אשרת העבודה החדשה שלו, גנטי הניח שבטוח לחזור הביתה לראשונה זה שלוש שנים. לאחר שביקר את משפחתו בדצמבר 2007, הוא נכנס לקונסוליה האמריקאית בצ'נאי כדי לקבל אישור לחזור לארה"ב. פקיד הוויזות בחן את הבקשה שלו ואמר כי לא צפויות לו בעיות להשיג ויזה, אולם היה מוקש אחד. הפקיד הגיש לגנטי טופס ורוד, והסביר לו שהאישור הסופי דורש בדיקות נוספות. מסיבה מסוימת, על אף השנים שחי גנטי בארה"ב כסטודנט והעבודה שלו בחברה בעלת שם בבוסטון, הבקשה שלו הדליקה נורה אדומה.
הפקידים בקונסוליה הבטיחו שהתהליך לא יארך יותר משמונה שבועות, ולגנטי לא היתה סיבה לחשוב שעשויה להיות בעיה. אחרי הכל, משרד החוץ העניק לו באותו קיץ אישור להישאר בארה"ב, והוא אושר פעמיים בעבר לוויזת סטודנט. אך ככל שהשבועות התארכו, הוא התקשה להבין מה קורה. מועמדים לקבלת ויזה שעומדים בפני מה שמכונה בלשון נקייה "תהליך אדמיניסטרטיבי" אינם מעודכנים אם הבקשה נדחית. הם מקבלים מספר תיק ונשלחים לבדוק את ההתקדמות באתר, אך האתר מעדכן רק אם הבקשה אושרה או עדיין תלויה ועומדת.
משנה זהירות בירוקרטית
עד היום גנטי אינו יודע למה הדרכון שלו לא אושר. ההסבר המתקבל ביותר הוא שהכשרתו כמהנדס חשמל היא שעמדה בדרכו. לאחר התקפות הטרור ב־2001 החל הממשל האמריקאי לבדוק בקפידה את בקשות הוויזה של בעלי מיומנות מדעית או טכניות שניתנת לשימוש צבאי. לפני ההתקפות, בדיקות מסוג זה הסתכמו בממוצע באלף בשנה. כעת המספר קרוב יותר ל־60 אלף בשנה. בשארפברידג' ניסו להתערב, ואף ביקשו את עזרתו של הסנטור טד קנדי, שהיה בתקופתו המחוקק המשפיע ביותר בקונגרס בסוגיית ההגירה. הוא לא הגיב לבקשה.
בתחילת 2009 החליטו בכירים במשרד החוץ האמריקאי לבחון מחדש את המערכת. בבדיקה הגיעו למסקנה שהעיכובים נבעו ממשנה זהירות בירוקרטית. במקביל, במאי קיבל גנטי את האישור המיוחל, אולם כבר היה מאוחר מדי. כמה שבועות קודם לכן, הוא פוטר משארפברידג'. מכיוון שאחת הדרישות לאשרת H1B היא שמחזיק הוויזה יחזיק גם בעבודה קבועה, גנטי לא היה יכול לחזור לארה"ב.
בדצמבר שעבר קיבלתי ממנו אימייל נרגש שעדכן אותי כי מצא עבודה בחברת ייעוץ תוכנות בוושינגטון. הוא שב לשגרירות האמריקאית, מתוך אמונה כי האישור המיוחל יגיע בקלות הפעם. אולם בשגרירות שוב יידעו אותו שעליו לעבור מחדש "תהליך אדמיניסטרטיבי". זה היה לפני ארבעה חודשים. גנטי ממשיך לחכות. לא נמסרה תגובה עד למועד סגירת הגיליון.
