הון אנושי: מורשת לאה

אולם ע"ש לאה רבין נחנך במרכז רבין, במלאות עשור למותה. רני רהב, שהפיק את האירוע, נראה נרגש במיוחד. הרי זה שנים הוא חוזר ואומר שרבין היתה האדם היקר לו בעולם, מבחינתו זה לא היה עוד אירוע. סביבו חגו אנשי האליטות והאלפיון העליון, שההתרפקות על זכר הרבינים נהפכה אצלם ב־15 השנים האחרונות לדלק מוסרי, או שמא דבק מוסרי. היו בעלי הון ופוליטיקאים, אמנים ועיתונאים, מששי קשת ועידן רייכל ועד שלמה שמלצר ובוז'י הרצוג.

האורחת הראשונה שפגשתי היתה שרי אריסון. שאלתי אותה אם הכירה את יצחק ולאה רבין. "לא הכרתי אותו ממש. פגשתי אותו כמה פעמים. הוא היה חבר מאוד קרוב של אבא שלי, ובשבילו תמיד הייתי הבת של תד",

גליה מאור

אמרה אריסון והוסיפה: "גם את לאה לא ממש הכרתי, אבל תרמתי כסף למרכז. חשוב לי לומר שאני לא אדם פוליטי, אלא אדם שמאמין בשלום. בעיקר בשלום שמתחיל בתוכנו. זה לא עניין מפלגתי, אלא גלובלי".

גדעון המבורגר המשיך את הקו האנטי־מלחמתי: "אני בעד השלום, אבל חשוב לי שתזכיר שאני לא מפלגתי ומעולם לא הייתי מפלגתי". לעומתו אמר משה גאון: "אני מאמין שיש הרבה כמותנו, אנשי מפלגת העבודה הרעיונית האמיתית, אבל כרגע הם נמצאים בעלטה, כמו זרעים שמחכים לגשם כדי להצמיח עלים ולצמוח. כרגע אין הנהגה למפלגה, אבל היא עוד תשוב". דב קוטלר, שהעיד על עצמו שגם הוא איש מפלגת העבודה, היה פחות אופטימי: "כולם מתכנסים פה ורואים איך המדינה נעלמת לנו, וכל אחד עסוק בענייניו. כל אחד עושה לביתו. אנחנו מתעצלים לעשות משהו, וככה זה נראה". אלפרד אקירוב כבר ממש ויתר: "אני פעם הייתי מפלגת העבודה, אבל מאז ששמו שם את שלי יחימוביץ' אין סיכוי שאני אתחבר למפלגה הזאת. תראה איזה נזקים היא עושה לנו".

שרי אריסון ומיכאל שטראוס צילום: סיון פרג'

כשפגשתי את בת שבע בובליל, היא הכריזה: "אני כועסת עליך על דבר שכתבת עליי פעם". הודיתי שאני לא זוכר מה כתבתי, ושבכל מקרה אני מתנצל ואכתוב שהיא היתה לבושה היטב לאירוע. "אין צורך", אמרה, "אני יודעת מה אני שווה, ושאני מתלבשת נהדר". ייתכן שהיא צודקת. אני לא מבין באופנה.

ואז נכנסו הנשיא שמעון פרס ופמלייתו. פרס אמר לי: "אני חושב שהמורשת של לאה חשובה לא פחות מזו של רבין עצמו. במקרה זה האשה היתה פיגורה ערכית בפני עצמה". מפאת כבוד הנשיא לא הזכרתי את סוניה.

אהוד ברק ונילי פריאל

בשלב זה התבקשו כולם להתכנס באולם החדש. רהב עלה לשאת דברים, נרגש, וסיפר איך לאה ליוותה אותו בחתונתו ובברית של הבן. אחריו עלה פרס, ואחריו נועה בן ארצי־רוטמן סיפרה רגעים קטנים ואינטימיים, זיכרונות מסבתה. כשהיא דיברה השתרר שקט באולם, ובלי שמץ של אירוניה - הדברים היו מרגשים. אלא שאז שמעתי קול שמשך את תשומת לבי. זה היה אהוד ברק, שנכנס באיחור, פנה אל אחד מהעיתונאים בקהל ואמר לו משהו על פרשיית בועז הרפז. אחרי הטקס הוא התמנגל, כשלצדו נילי פריאל, והשניים שוחחו עם כולם בקול רם, מושכים אליהם את מבטי הסביבה. בכיר אחד ניגש אליי, צקצק בלשונו ולחש באוזני: "זה האיש שמינף את רבין כדי להתקדם, ורק לפני שבועיים השתמש במשפט שלו כשאמר שבמפלגה יש חתרנים בלתי נלאים. הוא הפך את המפלגה לשלד בורסאי".

כשהמוזמנים החלו לנטוש, שאלתי את בן ארצי־רוטמן מה היא חושבת על הנימוסים של יו"ר מפלגת העבודה. "אני כבר מזמן לא מצפה מאנשים שיתנהגו לפי ספר הנימוסים של חנה בבלי", אמרה.