משיחת יתר: מודה ועוזב

לפגישה בינינו הגיעה בתיה לביא־ויינשל מדירה בתל אביב שנקראה אליה להעריך עיזבון. "מדובר ביורש שקיבל אוסף גדול מאוד מהוריו", אמרה. "הוא כולל, בין היתר, עבודות מוקדמות של ראובן רובין, לודוויג בלום, שמואל בק. הגעתי, ראיתי את העבודות ונתתי הערכה מציאותית ככל שאפשר".

לביא־ויינשל מגדירה את עצמה כדילרית, שעיקר עבודתה הערכת עיזבונות אמנות. עד לפני חצי שנה היתה מזוהה עם גלריית צמרות (השייכת לחזי רפאלי), שערכה בין היתר מכירות אמנות גדולות ברחבי הארץ, בהן במרכז ביכורי העיתים בתל אביב. מכירות צבעוניות אלו כללו עשרות רבות של פריטים שאיכויותיהם מגוונות - מליטוגרפיות והדפסים ועד עבודות שמן מקוריות של אמנים מוכרים.

המלצות מפה לאוזן

לפני חצי שנה, לדבריה, קיבלה כמה עיזבונות גדולים, בהם אוסף עבודות מוקדמות של משה קסטל משנות החמישים, תקופת שהותו בפריז. אז החליטה להפסיק עם המכירות הגדולות ולפתוח בשיתוף רפאלי גלריה לייעוץ, מכירה וקנייה של עיזבונות - גלריה ארסוף אוספים, שתיפתח ב־1 בספטמבר ברחוב גורדון 25 בתל אביב, הרחוב המיתולוגי של הגלריות התל־אביביות.

איך הלקוחות מגיעים אלייך?

"אני מוכרת בשוק כבר יותר מ־25 שנה, וההמלצות עוברות מפה לאוזן. אנשים רוצים למכור את תכולת הבית. בדרך כלל מגיע סוחר שאין לו שום הבנה או רקע בעולם האמנות. הרבה פעמים הוא קונה את הציורים יחד עם הכל תמורת מעט כסף, בעוד שציור אחד לבדו שווה הרבה יותר".

בתיה לביא ויינשל: "אני מעריכה את העיזבון ואז יש שתי אפשרויות: להציע לקנות את כולו או למצוא קונים. זו האפשרות היותר רווחית עבורם"

ומה את מציעה?

"אני מעריכה את העיזבון ואת שווי העבודות שיש בו, ואז יש שתי אפשרויות: אני יכולה להציע לקנות את כולו או למצוא להם קונים. זו האפשרות היותר רווחית עבורם, ובמקרה הזה אני מקבלת אחוזים. זה יכול להיות 5% או 10%, תלוי מה מוכרים".

למה הם לא פונים לבית מכירות?

"בדרך כלל מי שפונה אליי מעוניין למכור באופן דיסקרטי. למשל פנתה אליי אשה שבמהלך הגירושים נלחמה עם בעלה על התמונות. שאלתי אותה למה היא לא מכניסה את זה למכירות פומביות, והיא ענתה: 'אני לא רוצה שהוא יראה את זה שם'. יש אנשים שמעוניינים לצמצם את האוספים שלהם מכל מיני סיבות, ולא רוצים שיידעו על זה. בית מכירות הוא הפתרון האידיאלי למי שיש לו סבלנות, אבל גם לי יש רשימות של אספנים שמחכים לעבודות מסוימות בכל הארץ".

לא מעט סיפורי מציאות יש בתחום הזה, שבו יש מעט מביני דבר והרבה כסף. לביא־ויינשל מספרת שלא מזמן התקשר אליה קיבוצניק ששאל אם מעניינת אותה עבודה של יוחנן סימון. היא מציינת גם כמה דברים נדירים שהגיעו אליה: ציור של אנה טיכו משנות העשרים, ציור מבוקש של אביגדור אריכא, ועבודה קודרת של לאה ניקל משנות החמישים שלא הצליחה למכור, ובסוף רכש אותה גלריסט ב־10,000 דולר ומכר אותה ב־40 אלף.

עבודה משנות החמישים של משה קסטל שנמצאה בעיזבון

סודיות מובטחת

כשלביא־ויינשל מספרת על עבודה של אריה ארוך שהגיעה לידיה, עולה השאלה האם אין בעיה מוסרית עם הדיסקרטיות שמלווה את עסקיה. ארוך צייר מעט מאוד בחייו, וחשוב לתעד כל עבודה שכזו. במקרה כזה החשאיות מונעת מידע תרבותי חשוב, שקשור לאמנים עצמם ולכתיבת ההיסטוריה. "זה נכון", מסכימה לביא־ויינשל, "אבל בסופו של דבר יש דרכים להגיע לעבודות. במקרה של תערוכה גדולה לאמן, המוזיאון מפרסם מודעה ציבורית. גם האוצרים מכירים אותי ופונים אליי לקבל מידע".

בצד סיפורי המציאות יש גם זיכרון אחד של פספוס. "לפני כשמונה שנים פנתה אליי ליז הרדי (שנפטרה בשבוע שעבר - ד"ג) וביקשה ממני לבוא לביתה שבסביון כדי לטפל במכירה של היצירות שירשה מאביה, שאול אייזנברג", היא מספרת. "היו שם עבודות של פיקאסו מהתקופה הכחולה, ואן גוך, קלוד מונה. לצערי, אז לא ידעתי מה לעשות עם זה. אמרתי לה שזה גדול מדי וצריך מומחה. גם היום אני אומרת שתחום ההתמחות שלי הוא אמנות ישראלית. עם זאת, בגלריה החדשה אשתמש גם בשירותיו של יועץ לאמנות בינלאומית".