השיר שלנו

במשך שעתיים ורבע, ועוד באמצע המונדיאל, הצליח סר אלטון ג'ון להפוך את רמת גן לאצטדיון הכי מעניין כרגע בעולם. ההתחלה דווקא לא היתה קלה. פקקים, תורים ארוכים בכניסה לשערים, אבל ב-20:47 הכל התגמד. האקורד הראשון שוגר לאוויר, האורות באצטדיון כבו והסטיקלייטים הירוקים שבנק דיסקונט הניח על המושבים של 47 אלף הצופים נדלקו באחת. ג'ון, במשקפי שמש כחולים שעליהם הלוגו EJ המשובץ יהלומים ובז'קט שחור וארוך כנפיים שעל כתפיו וגבו עיטורים נוצצים, עולה לבמה לקול תשואות הקהל. צועד בנחת אל מרכזה ומנופף בידו להמונים שעמדו שעתיים כדי לראות אותו. מיד לאחר מכן הלהקה מצטרפת, חלקם נאספו בשנים האחרונות מרחבי ארה"ב. אחרים, כמו המתופף נייג'ל אולסון, שבחר משום מה לתופף עם כפפות (אולי כדי שהמקלות לא יחליקו לו בגלל הלחות הכבדה) מלווים אותו עוד מתחילת הדרך, אי שם בתחילת שנות השבעים.

אלטון ג'ון. החביבות לא נעלמהצילום: אי פי

ג'ון השמין מאז וגם קו השיער הדליל מימי הזוהר התמלא תודות לפלאי הפלסטיקה, אבל החביבות והגישה הג'נטלמנית לא נעלמו. האיש שבעבר נהג לנגן על הפסנתר בעודו תלוי באוויר, עדיין נהנה להיות על הבמה. וברוב הזמן הוא גם יודע למה הקהל מצפה, ודואג להגיש לו את זה. בניגוד למפגן הרוק האחרון באצטדיון, מערכת הסאונד עובדת ללא דופי. העיבודים בחלק מהשירים אמנם נשמעים פה ושם מעט מנופחים, ולא פעם הסולואים (המוצלחים למדי, אגב) של ג'ון והלהקה גרמו לקהל ללכת קצת לאיבוד, אבל אלו שנשארו איתו לאורך כל הדרך זכו למפגן רוק משכנע של כוכב מליגת העל.

"הם לא ימנעו ממני להגיע מכאן"

מדי פעם זה מזכיר לך קלישאת רוקנרול. הגיטריסט שפתח את הערב עם גיבסון לס פול שעליה ציור עטיפת התקליט "and the Brown Dirt Cowboy Capitan Fantastic" של ג'ון מ-1975, דופק סולואים וירטואוזיים, ומחליף גיטרות בקצב של אחת לשיר, ההצמדות לעיבודים הבומבסטיים סטייל המופעים של וגאס, והעובדה שג'ון לוקח את הזמן בין השירים כדי ליהנות מעוד סשן של מחיאות כפיים, אבל למרות השטיקים המוכרים, אתה לא מרגיש מרומה. להיפך. קשה למצוא מישהו מ-47 אלף הצופים הדביקים שכאן שמרגיש מאוכזב או שחושב להרים תביעה ייצוגית. כשג'ון זורק את ה"שלום" המתבקש ואחר מוסיף באנגלית ש"הם לא ימנעו ממני להגיע לכאן", האצטדיון כבר גועש. את מבחן ההזדהות עם יושבי המצור התרבותי הוא עבר בכבוד.

צילום: טל שחר

פה ושם ניתן להבחין בזוג הראשון שנצמד בסלואו בטן-גב מאולתר, אך אלו מתעייפים במהרה ואוגרים כוחות לרצף הלהיטים שעוד יגיע בהמשך. בכלל, הקהל של ג'ון, שרובם אחזו ברישיון נהיגה כבר בביקור הראשון שלו בישראל בשלהי שנות השבעים, לא הגיע עם אטרף בעיניים. קהל מנומס שנצמד ללהיטים, בדיוק כמו שג'ון אוהב. פה ושם הוא אמנם מנסה עליהם כמה שירים פחות מוכרים. לשמחתי הוא הולך דווקא על אלו מ"Madman Acroos the Water" האפל משהו מ-1971 ולא שוכח גם את " Tiny Dancer" המופלא שזוכה לסולו גיטרה מרשים עם סליידר על הזרת השמאלית.

להיט רודף להיט

ג'ון, שעובד לפי הספר, מחליט להפוך דף והמופע זוכה לקיק דאון מהיר. להיט רודף להיט. זה מתחיל עם "Goodbye Yellow Brick Road", ממשיך ל"Daniel" והלאה ל"Rocket Man", ל"Sorry Seems to Be the Hardest Word" ול"Don't Let the Sun Go Down On Me". ג'ון תמיד המתמחה בבלדות דביקות ונוטפות מלודיות, ושיני הזמן לא נגסו בהן. על המסך רצות תמונות משנות השבעים של ג'ון, עטיפות תקליטים ישנים ותמונות מהופעות העבר. הקהל כבר בהילוך שלישי, אנשים מנסים לרקוד במעברים, אבל המאבטחים - בינתיים - מצליחים לעצור בעדם. קצת אחרי מגיע תורו של I Guess That's Why They Call it the Blues"". איזה בלוז ואיזה נעליים. אצטדיון שלם עם פנים קורנות צורח בהתלהבות כל מילה. המחזה חוזר על עצמו גם ב"Candle in the Wind", ב"Bennie and the Jets" המקפיץ וב"is Back The Bitch" הסליזי אותו ג'ון מסיים כשהוא עומד על הפסנתר. ב"I'm Still Standing" ו-"Crocodile Rock" הקהל כבר יוצא מגדרו.

וג'ון, כמו ג'ון, לא מסיים הופעה בלי עוד בלדה או שתיים לקינוח. לפני שהוא סוגר ערב מרגש עם "Your Song", הלהיט שהצית את הקריירה שלו לפני 40 שנה בערך, הוא מתפנה לחתום למעריצים על תקליטים ואוסף זר פרחים נוסף. ג'נטלמן אמיתי וכוכב פופ ענק ששלח 47 אלף איש מרוצים הביתה, שאפילו זכו למפגן זיקוקים בסיום. בתחילתו של קיץ ארוך ובעיקר נטול הופעות פארקים, לא צריך לבקש יותר מזה.