$
מוסף כלכליסט 22.4.10

רוב הזמן את אישתי

בניסיון להימנע מפגיעה במשפחה, וכדי לחסוך בעלויות, עובדים ומעסיקים רבים זונחים את שיטת הרילוקיישן המסורתית לטובת פתרונות יצירתיים. קוראים לזה "רילוקיישן בתנאי רווקות": המשפחה נשארת בארץ, העובד נוסע הלוך ושוב. אבל גם לחיים במתכונת כזו יש מחיר

דיאנה בחור-ניר 11:0622.04.10
בניסיון להימנע מפגיעה בילדים מתבגרים ובקריירה של בן הזוג, וכדי לחסוך בעלויות, עובדים ומעסיקים רבים זונחים את שיטת הרילוקיישן המסורתית לטובת פתרונות יצירתיים. קוראים לזה "רילוקיישן בתנאי רווקות" או "ביזנס טריפ תמידי": המשפחה נשארת בארץ, העובד נוסע הלוך ושוב, לפעמים מדי שבוע או חודש. אבל גם לחיים במתכונת כזו יש מחיר משפחתי

 

כאשר אנה אזרי, כיום שגרירת ישראל ברוסיה, יצאה ב־1989 עם משפחתה לשליחות בארצות הברית, היא נאלצה לראות את בעלה, אז מזכ"ל התנועה ליהדות מתקדמת בישראל, מתקשה למצוא את עצמו - קודם בשלוש שנות השהות בסן פרנסיסקו, ואחר כך עם חזרתם לארץ. לשליחותה לרוסיה ארבע שנים אחר כך יצאה כבר בלעדיו, מלווה רק בשני הילדים, ולשלוש השנים באוקראינה שבאו מאוחר יותר נסעה רק עם הבת דפנה. לכהונתה הנוכחית, כשגרירת ישראל ברוסיה, יצאה לבד.

 

"אין לי שום חרטות על צורת החיים הזאת, כי כך לא קטעתי למאיר את הקריירה", מסבירה אזרי. "עשיתי זאת בשליחות הראשונה, ולראות את מאיר מתפרנס מכל מיני דברים פה ושם, לא מוצא את עצמו ומוצב פתאום בתפקיד 'אשת שליח' היה כואב בהרבה מובנים, לא רק במובן הכלכלי של המשכורת. הוא לא קיטר, אבל אותי זה אכל, ולכן אני שמחה על ההחלטה שקיבלנו אחר כך. יש גברים שחוששים מהפיתוי של להישאר לבד, אבל אצלי זה ממש לא עמד על הפרק ולא הטריד אותי. גם מבחינת הילדים, השליחויות שלי במדינות דוברות רוסית אף פעם לא היו עבורם אופציה לבית, ולכן מגיל מסוים הם תמיד היו שותפים להחלטה אם לנסוע או לא. כשדפנה בחרה לצאת איתי לשליחות באוקראינה בשעה שאחיה ואבא שלה נשארו פה - זאת היתה החלטה שלה".

 

משפחת בן חיים בקיבוץ רמת השופט משפחת בן חיים בקיבוץ רמת השופט צילום: גיל נחושתן

 

לא בטוח שדפנה אזרי (21) עדיין עומדת מאחורי ההחלטה שקיבלה בעבר, כשהיתה בת עשר בלבד. "תמיד קינאתי בילדים שבנו חיים שלמים באותה סביבה", היא אומרת. "היה לי קשה למחוק ארבע שנים מהחיים ולחזור לארץ, כי בעצם לא משנה כמה חברים יש לך - כשעוברים לארץ אחרת כאילו מתחילים חיים חדשים וצריך להיפטר מהם. היתה לי בקייב חברה הכי טובה, סוף סוף התרגלתי לאוקראינה, ואז פתאום אומרים לי: 'עכשיו עוזבים'. היתה לי שנה קשה מאוד כשחזרנו".

 

גם הפיצול המשפחתי לא עבר אצל דפנה חלק. "הגעגועים לאבא היו חזקים בטירוף כל השנים", היא אומרת, "אבל גם לחזור לגור איתו, אחרי ארבע שנים שחייתי רק עם אמא, דרש הסתגלות מחודשת".

 

יש סקייפ, אפשר להתפצל

 

הצעד של אזרי נחשב בזמנו לחריג מאוד, אבל כי ום בוחרים עוד ועוד דיפלומטים ועובדי הייטק לצאת כך לעבודה בחו"ל, לעתים מתוך בחירה, לעתים מחוסר ברירה. מנתונים שאסף "מוסף כלכליסט" ממשרד החוץ, ממחקר על עובדי הייטק ומחברות שמתמחות ברילוקיישן עולה כי מדובר בתופעה גוברת, שניזונה מזהות אינטרסים יוצאת דופן בין מעסיקים שמבקשים לחסוך במחיר הרילוקיישן היקר של משפחה שלמה לבין עובדים שמבקשים להימנע מפגיעה בקריירה של בן או בת הזוג ומטלטול ילדיהם המתבגרים.

 

משפחת בן חיים בטיול משפחתי בסרי לנקה משפחת בן חיים בטיול משפחתי בסרי לנקה צילום: דניאל דה אלבי

 

שאלת אובדן הקריירה של בן (ובעיקר בת) הזוג זכתה לטיפול מחקרי לא מועט, ובמחקרים בחו"ל נמצא שבכ־40% ממקרי הרילוקיישן ישנה פגיעה משמעותית בקריירה של בן הזוג, וכי 80% מהעובדים שמסרבים להצעה לצאת לחו"ל עושים זאת כדי להימנע מפגיעה כזו. הקושי שחווים ילדים שיוצאים עם הוריהם לחו"ל נחקר פחות, אבל מחקר כזה שנעשה לאחרונה בארץ מלמד על קשיים ממשיים גם אצלם (ראו מסגרת).

 

על רקע ממצאים אלה, לא קשה להבין את הפופולריות הגוברת בשנים האחרונות של חבילות הרילוקיישן האישיות, שבמסגרתן מתפצלות משפחות שאחד ההורים בהן נשלח לעבוד בחו"ל. התופעה עדיין רחוקה מלהיות הזרם המרכזי בקרב הנוסעים, אך היא נמצאת במגמת עלייה מובהקת, הן בשירות הדיפלומטי והן בחלק ניכר מחברות ההייטק ששולחות עובדים לחו"ל.

 

מי שנוסע לבדו "מרופד" בדרך כלל בטיסות מרובות הביתה, אומר אלון קצף, מנכ"ל דיויד שילד, חברת הביטוח המובילה בארץ בתחום הרילוקיישן, שמסביר כי עלויות הטיסה הלוך ושוב עדיין נמוכות בהרבה מעלויות המחיה הגבוהות של משפחה שלמה בחו"ל. לדברי סמדר שפירא, העובדת הסוציאלית של משרד החוץ, "עבור הרבה אנשים זה פותר בעיה. עם כל הקושי, אתה לא שולף את בן הזוג מקריירה מצליחה ולא מזיז ילדים ממערכות חינוך וממערכות חברתיות. מתבגרים לא אוהבים את הטרטור הזה. אתה יוצא לשלוש שנים, מגיע לחופשות, ושובר את התקופה עם ביקורים הדדיים. זה לא אידאלי, לא קל, אבל גם הטכנולוגיה היום עוזרת: התקשורת קלה, יש סקייפ, הילדים חיים על המחשב ממילא, אז לפעמים אנשים מעדיפים את האופציה הזאת".

 

רילוקיישן זו השקעה מפסידה

 

בעולם העסקי לא מדובר רק במימון נוסף של כמה טיסות שנתיות לארץ, אלא ביצירת כל מיני גרסאות חדשות של רילוקיישן, שחלקן הופכות את החיים למעין 'ביזנס טריפ' תמידי. "יש עובדים בחברות הייטק, חברות נדל"ן וכדומה שיוצאים באופן קבוע לחו"ל מיום ראשון עד יום חמישי ומבלים פה את סוף השבוע", מסבירה ד"ר חנה מהאוניברסיטה הפתוחה, שכתבה ספר על רילוקיישן וכעת כותבת ספר נוסף על מה שמצטייר כ'דור החדש' של התופעה. "אחרים יוצאים לחודש וחוזרים לכאן למשך שבוע, ויש מי שיוצאים לשלושה חודשים וחוזרים לארץ לשבועיים".

 

משפחת בן חיים בטיול משפחתי בהוואי משפחת בן חיים בטיול משפחתי בהוואי

 

התופעה, לדברי אורנוי, מתחזקת הודות לאינטרס הברור של החברות המסחריות להוזיל עלויות: "העולם הישן של הרילוקיישן נמצא בירידה, ויש הרבה סוגים חדשים של רילוקיישן. יש עשרות אנשי הייטק, כמעט בכל חברה, שהם חלק מהתופעה הזו. חברות רב־לאומיות רבות שפועלות בארץ כבר כמעט שלא שולחות עובדים לרילוקיישן קלאסי. למשל לחברת אל.אר. שעושה עסקים באפריקה, יש אולי שלושה עובדים ברילוקיישן, וכל השאר כל הזמן נוסעים וחוזרים. קומברס הפסיקה לעשות רילוקיישן, אבל שולחת עשרות עובדים לנסיעות עסקים כל הזמן. ל־HP יש כרגע אחדים, אם בכלל, ברילוקיישן רגיל, אבל הרבה נוסעים, חוזרים, נוסעים, חוזרים.

 

"המשבר הכלכלי חולל רעדה, העולם חטף בום גדול, ורילוקיישן זאת השקעה מפסידה - בעיקר אם מביאים בחשבון שבסטטיסטיקה העולמית מדובר על כך שלפחות 25% מהעובדים חוזרים מוקדם מהצפוי בגלל כישלון קליטת הילדים או בת הזוג. חברות רוצות לשמור יותר מאי פעם על הכסף שלהן, ולא לממן את הקטסטרופה הכלכלית הזאת".

 

לדברי חברות שעוסקות בתחום, נרשמה בשנה החולפת עלייה של 20%-30% במספר העובדים הישראלים שנוסעים לחו"ל ב"רילוקיישן בתנאי רווקות" או ב"ביזנס טריפ תמידי". בתחום ישנה הבחנה ברורה בין שני המושגים: נסיעות חוזרות ונשנות שבהן השהות המצטברת בחו"ל היא עד 50% מהשנה מוגדרות כחיי "ביזנס טריפ", בעוד ש"רילוקיישן בתנאי רווקות" פירושו שמרכז העבודה והמגורים של העובד עובר לחו"ל, שם הוא שוהה 70%-80% מזמנו, עם חופשות "משופרות" בישראל לביקור המשפחה. לדברי עינת גז, בעלת חברת "רילוקיישן ג'ובס", בין 2,000 ל־3,000 עובדים ישראלים נסעו השנה לחו"ל באחת משתי המתכונות הללו, בעוד שבשנים קודמות היה מדובר בבין 1,000 ל־1,500 איש בשנה. ערן דרנג'ר מחברת "אושן רילוקיישן", שמספקת שירותים התומכים ברילוקיישן, מציג נתונים דומים. "יש עלייה של 20% לפחות במספר הנסיעות של נציג אחד מתוך משפחה, יחסית לימי טרום המשבר הכלכלי, וירידה במספר המשפחות שיוצאות כמקשה אחת", הוא אומר. כחלק מהמגמה, מעסיקים אף החלו לדרוש ממועמדים לעבודה להסכים מראש ליציאה לחו"ל לבד.

 

"יש שינוי פסיכולוגי", אומרת גז. "פעם היתה הרגשה שאסור לבקש דבר כזה, אבל היום זה נתפס כלגיטימי ומעסיקים מבקשים מראש מועמדים שיסכימו לרילוקיישן בתנאי רווקות, זה כך בכל התעשייה, בהייטק, בטלקום. כמו שמגדירים השכלה אקדמית וניסיון רלבנטי, בודקים מראש אם המועמד יהיה מוכן לנסוע לבד, לשהות הרבה זמן בלי המשפחה בחו"ל, כדי לחסוך את עוגמת הנפש אחר כך".

 

מעבר לצמצום ההוצאות הישירות על מגורי המשפחה בחו"ל, גז מסבירה ששליחת עובד לבדו מצמצמת גם את מחויבות המעביד לתקופת הרילוקיישן. "כשאתה שולח משפחה יש לך הרבה יותר מחויבות. אם אתה רוצה להחזיר את העובד הביתה אתה צריך להתחשב בשנת הלימודים של הילדים, בקריירה של בן הזוג וכדומה. אם העובד נסע לבדו, אתה פשוט מודיע לו בהתרעה קצרה שהוא כבר לא נדרש בחו"ל".

 

"אבא, אתה בארץ?"

 

משפחת נלסון מהיישוב קדימה היא דוגמה קלאסית למגמה המשתנה. בשנות התשעים יצאה המשפחה כולה לרילוקיישן קלאסי בארצות הברית, בעקבות עבודתו של אבי המשפחה, עופר, באמדוקס. אבל לאחר שחזרו לארץ ביקשה אשתו אורית, היום סגנית מנהל בית ספר במועצה האזורית לב השרון, לחזור לחייה המקצועיים, הילדים בגרו, והרילוקיישן הקלאסי נהפך עבור המשפחה ללא רלבנטי. "בכל פעם שנסיעה חדשה עולה על הפרק אני שמה וטו", אומרת אורית. "מי שנוסע מטעם המדינה, בן הזוג לפחות מקבל תעסוקה בחצי משרה בחו"ל, אבל זה לא כך בחברות עסקיות, ומקום העבודה של בעלי אינו מחויב לעבודת בן הזוג. אני - עם האנרגיות שלי - לא מסוגלת פשוט לשבת בבית. לכן לא אסע יותר עד שאצא לפנסיה".

 

אורית, עופר ויערה נלסון. לאחר החזרה מארה"ב הטילה אורית וטו על נסיעה נוספת. "לפחות עד הפנסיה" אורית, עופר ויערה נלסון. לאחר החזרה מארה"ב הטילה אורית וטו על נסיעה נוספת. "לפחות עד הפנסיה" צילום: דניאל דה אלבי

 

כתוצאה מההחלטה חי עופר בעשור האחרון במתכונת של נסיעות עסקים תמידיות - לארצות הברית, לסין, ובשנה החולפת למדינות אירופה. "חזרנו כשהייתי בכיתה ה' ואז זה התחיל", מספרת יערה נלסון (22). "כשאבא עבד בארצות הברית שכרו לו שם דירה והוא היה חודש בארץ, חודשיים שם. כשהוא עבד בסין הוא היה שלושה שבועות במלון דירות שם, שבוע בארץ. אני זוכרת שכל כמה שנים היה דיבור על כך שאולי נצטרך לנסוע כולנו שוב, אבל אני לא רציתי לעזוב את החיים והחברים שלי פה, עוד פעם לעזוב ולהתחיל הכל מחדש.

 

"מובן שגם המצב שבו אבא נוסע כל הזמן אינו פשוט. למעשה, הגעתי למצב שבו כשהוא בבית זה מוזר ודווקא כשהוא לא כאן זאת השגרה. בגיל ההתבגרות כעסתי שאבא לא כאן, הרגשתי את החוסר. היו שנים שבהן לא הסכמתי שביום ההולדת שלי הוא לא יהיה בארץ, וזה הצליח לי - הוא תמיד בא. עכשיו זה נהיה מסובך במיוחד כי הוא שבוע בארץ, שבועיים בחו"ל. חברים צוחקים עליי לפעמים שאני מתקשרת אליו ושואלת אותו, 'אבא, אתה בארץ היום?'.

 

"יש פה ושם גם יתרונות במצב הזה, אבל הם בעיקר חומריים. יש את הגעגוע, אבל יש גם את הדיוטי פרי", היא צוחקת, "כשאני מבקשת משהו מאבא, לרוב אני שומעת כן. קרה לי בעבר ששיחקתי על רגשות האשם שלו כדי לקבל דברים, אבל היום לא הייתי משתמשת בזה, כי אני יודעת שגם לו לא קל.

 

"אני לא יודעת אם זה קשור, אבל בקשרים שלי עם בחורים אני נורא 'תשומית', מאוד קשה לי להיות עם מי שלא גר קרוב אליי", ממשיכה יערה. "בצבא, למשל, כמעט שלא יצאתי עם חיילים ששירתו בבסיס סגור. זה היה לי קשה מדי. נראה לי שצריך אופי מסוים לחיים האלה, ונראה לי שאבא שלי הוא אדם שמסוגל להתמודד עם זה - להיות רחוק אבל גם קרוב למשפחה, בדרך שלו. אני גם מאוד מעריכה את היכולת של ההורים שלי לשמור על הזוגיות במצב הזה. לכל אחד מהם יש את הזמן שלו, אבל כשאבא חוזר הביתה הוא 100% של אמא ושלנו".

 

אבל גם לאמה המצב לא תמיד קל. "מובן שלקחתי על עצמי את כל הקניות, התשלומים, הארגון המשפחתי, כל מה שקשור לאחזקה של הבית", מספרת אורית, "אבל עיקר הקושי היה קשור ליערה. אנחנו מאוד דומות אחת לשנייה, ולפעמים צריכות את האיזון של עופר בינינו. בפירוש היה לי מאוד קשה להעביר איתה את גיל ההתבגרות לבד, והיו לא מעט שיחות טרנס־אטלנטיות שבהן שתינו היינו מטריפות אותו מהארץ. זה היה ממש לא פשוט.

 

"ברמה הזוגית היה לי קשה במיוחד בסופי שבוע או בחגים, כשיוצאים כל החבר'ה יחד. לפעמים הנשמות הטובות מתבדחות ודורכות על כל הנקודות הרגישות. מישהו אומר בצחוק שהוא בטח עכשיו עושה חיים עם החברה שלו, וזה מחלחל. לא אגיד שלגמרי לא עלו בי חששות, היו רגעים שקיבלתי פיק ברכיים, אבל המחשבה הזאת לא השאירה בי טראומות. בחרתי לסמוך עליו - ואני מקווה שלא אתאכזב".

 

גם חייו של רפאל (השם המלא שמור במערכת) מתנהלים בשנים האחרונות במתכונת כזו, וגם אצלו היתה זו אשתו שסירבה לנסוע שוב - לאחר שלושה סבבי רילוקיישן עם ארבעה ילדים. "במשך13 שנה היינו בשלוש מדינות עם הילדים", הוא מספר. "זה כל פעם לקלוט אותם בבית ספר, להתחיל ללמוד שפה חדשה, אשתי נאלצה להתחיל קריירה מחדש שלוש פעמים, ובסוף היא אמרה לי: 'תיסע כמה שאתה רוצה, אני לא לא מוכנה להעמיס עוד פעם קונטיינרים ולהתחיל שוב קליטות בבית ספר'. אז המשכתי לבד, ראשית במסגרת השירות הציבורי ואחר כך כאיש עסקים שמנהל חברה בספרד. אתה יוצא מהבית ב־4:30 לפנות בוקר, עולה למטוס ב־7:00 וחוזר בשישי בבוקר, ישר למיטה. מבלה את סוף השבוע בבית, ואז ביום ראשון אורז את הטרולי ונוסע שוב".

 

אף שגם כאיש עסקים בכיר בארץ סביר שברוב ימות השבוע היה רפאל מגיע הביתה לאחר שהילדים כבר במיטות, הוא מדגיש שמדובר במצב שונה לחלוטין. "יש הבדל גדול בין לחזור כל יום ב־22:00 לבין לא לחזור בכלל. כשאתה לא בבית זה מביא מערכות יחסים למצב קיצוני, ואני לא מדבר על בגידות של בני הזוג; מי שרוצה לבגוד יכול לעשות את זה גם כשהוא חי בבית. אבל יש לחיים כאלה השפעה גדולה על הזוגיות, ועל היחסים עם הילדים, בעיקר הגדולים יותר. לדוגמה, באחד הימים, בזמן ויכוח בבית הטיחה בי בתי הבכורה: 'מה אתה מתערב בכלל? אתה לא גר פה'".

 

החברה הנוצרייה של הבן

 

משפחת לוי ממושב חירות עברה מסלול דומה, רק שאצלם הכל טרי יותר. לפני חודשים אחדים שבה המשפחה מתקופה של שש שנים בקנדה ובארצות הברית בעקבות עבודתו של אבי (43), מנהל חטיבת הפיתוח באמדוקס, וכיום הוא נוסע לחו"ל על בסיס קבוע, בתדירות של אחת לשלושה שבועות, בעוד המשפחה מתגוררת בארץ. אשתו שירי אינה רואה כל בעיה במתכונת החיים הזו. "מבחינתי, ברגע שיש ביטחון כלכלי, כל הקשיים האחרים הם שוליים", היא אומרת. "אני יכולה להסתייע בשירותים שונים בתשלום כדי להקל על עצמי, ואני אדם שאוהב את העצמאות והמרחב שלו, כך שלי זה מתאים".

 

הקושי העיקרי של משפחת לוי כרגע איננו קשור למתכונת החיים בביזנס טריפ, אלא דווקא לאחת מתוצאות הרילוקיישן שממנו שבו זה עתה. "הבן הגדול שלי, בן 19, לא רצה בכלל לחזור לארץ", מספרת שירי. "יש לו חברה לא יהודייה, והוא רוצה להמשיך ללמוד בארצות הברית. ברגע שהוא בא הביתה עם בת זוג נוצרייה, ממש התחילה לכאוב לי הבטן. זה פתאום מכה בך, התוצאות שעלולות להיות להחלטה לגור עם הילדים בחו"ל. זה לא בדיוק מה שהייתי מאחלת לבן שלי, ולא הייתי רוצה לראות את נכדיי הולכים לכנסייה, אבל ברגע שאתה יוצא לחיות בתרבות אחרת, אתה צריך להיות מוכן להפתעות. התוכנית שלו עכשיו היא לחזור לארצות הברית לצמיתות אחרי הצבא, ואם הוא יעשה זאת, זה יכאב לי מאוד. אבל אני מבינה שהוא כבר עם דעה משלו - ואני זו שפתחתי בפניו את הדלת".

 

גישתו של אלון קצף מחברת דיויד שילד היתה עשויה אולי למנוע ממשפחת לוי את המשבר הנוכחי, שכן לטענתו אין כל הצדקה כלכלית לחברה עסקית לשלוח לחו"ל משפחה כאשר היא יכולה לשלוח רווק, או בעל משפחה שמוכן לנסוע לבדו. ואכן, לפי הנתונים שהוא מציג, בשמונה השנים האחרונות נרשמה בין מבוטחי החברה עלייה של לפחות 5% במספר הנוסעים לגור בחו"ל לבד.

 

"כשמדובר בעובד שאיננו בר־החלפה אין ברירה, אבל אם לא מדובר במהנדס טילים שאין לו תחליף - מובן שתמיד עדיף העובד הלא נשוי", אומר קצף. "הרי אם מדובר בתא משפחתי של שלושה ילדים, רק שכר הלימוד לבית הספר יכול להסתכם בכ־60 אלף דולר לשנה, ומעבר לשכר הלימוד אנחנו מעריכים את הפער בעלויות המגורים והתחבורה בין משפחה לבודד בכ־5,000 דולר לחודש. משימת רילוקיישן ממוצעת היא לשלוש שנים, אז תעשו את החשבון לבד. אמנם נכון שכאשר מישהו גר לבד בחו"ל מספר הטיסות שהוא עושה לארץ עולה, וזה יקר, אבל זה עדיין עולה לחברה פחות כסף".

 

בחברה שלו פתר שילד את חוסר הכדאיות שבשליחת משפחות לחו"ל לא על ידי פיצולן, אלא על ידי כך שכל עובדי מטות דיויד שילד מחוץ לישראל הם ללא ילדים.

 

"לא אשלח לרילוקיישן עובד עם ארבעה ילדים, מוכשר ככל שיהיה", הוא אומר. "מעבר להוצאות, הוא יהיה כל כך טרוד בתחזוק המשפחה שהוא לא יהיה אפקטיבי בעבודה. כרגע יש לי שלושה מנהלי משרדים בחו"ל: אחד גרוש בן 50, השני צעיר שרק התחתן והשלישי רווק".

 

לא כאן ולא שם

 

אבל לא כולם מסכימים עם הגישה הזו. אינטל היא אחת החברות שלא שינו את מדיניות הרילוקיישן שלהן בעקבות המשבר הכלכלי. מנהלת משאבי אנוש באינטל, נירית כהן, טוענת שרוב שליחיה הם בעלי משפחות ואינטל אינה מעודדת את יציאתם לבד מסיבות כלכליות. להפך. לדברי כהן, ניסיון החברה מלמד שיציאה בהרכב משפחתי מלא דווקא מגדילה את סיכויי ההצלחה של השליחות. "אם אפשר להימנע מנסיעה בלי משפחה זה עדיף", היא אומרת. "אבל בסופו של דבר, ההחלטה המשפחתית של העובד אינה מתפקידי, ואם הוא יבקש לנסוע לבד לא אגיד לו לא לעשות זאת ואתאים לו את החבילה. אנחנו יודעים שקושי של המשפחה משפיע על העבודה".

 

חנן, מאי שרה ואלה גודר. "אפילו כשהן נסעו לארץ לקיץ, נהפכתי לסוג של רווק" חנן, מאי שרה ואלה גודר. "אפילו כשהן נסעו לארץ לקיץ, נהפכתי לסוג של רווק" צילום: דניאל דה אלבי

 

חנן גודר, שחזר לפני שנים אחדות משליחות כשגריר באריתריאה, מתנגד גם הוא לרעיון של פיצול המשפחה. אף שאריתריאה נחשבת למדינה קשה, חנן ואשתו מאי לא העלו כלל על דעתם לא לנסוע עם שתי בנותיהם, אז בנות חמש ותשע, והם בטוחים שגם לשליחות הבאה ייסעו יחד, אף על פי שבתם הגדולה כבר מגלה התנגדות. "כשסיפרתי לילדות על השליחות החדשה התעורר סקנדל לא קטן", מספר חנן גודר. "תחשבי מה זה עושה לילדה בגיל העשרה שטוב לה, שיש לה בארץ חיי חברה תוססים. אבל אם נתפצל זה יגרור מחיר כבד לתא המשפחתי, זה מאוד לא בריא. הרגשתי בזה אפילו כשאשתי נסעה עם הבנות לארץ לחודש וחצי בקיץ. אתה נהפך לסוג של רווק, מתנהל פתאום בלו"ז של רווק, אף שאתה בשלב אחר בחיים. אני לא מהגר עבודה מאפריקה שצריך לנסוע לבד לחו"ל כדי לפרנס את המשפחה; זה נכון לחלק מהמשפחות בתנאים מסוימים, אבל במקרה הפרטי שלי אין לזה הצדקה".

 

אהרון מנקובסקי, שותף מנהל בפיטנגו ויו"ר איגוד תעשיית ההייטק, מסכים: "אדם שעושה נסיעות של ראשון עד חמישי, הראש שלו לא כאן ולא שם. זה מועד לפורענות. כשאתה מתקשר הביתה ויש בעיות, זה מגביר את הלחץ. אי אפשר להוציא את הבית מהראש, והרי ידוע שחוק מרפי עובד: ברגע שאתה נוסע הבעיות מתחילות, וכשאתה חוזר - הצינורות מפסיקים להתפוצץ והילדים בריאים. חיים במתכונת כזאת לא יכולים להחזיק מעמד לטווח ארוך".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x