השבוע: גיבור על גדות הירקון
הקפיצה של אבי טויבין לירקון בניסיון להציל את יסמין פיינגולד אינה מעשה מקובל במקומותינו. אצלנו נהוג יותר להנציח בווידיאו, לצקצק בלשון ולהתעצב על הסיפור האנושי המזעזע
09:09
07.05.09
יסמין פיינגולד יצאה השבוע לאימון בירקון. הקיאק שלה התהפך והיא החלה לטבוע. עדי ראייה טענו שעשתה תנועות עם הידיים כמו תנועות משוטים; נדמה היה להם שניסתה לחלץ עצמה, או לחלופין למשוך את תשומת לבם. עדי הראייה לא התעלמו ממצוקתה של יסמין. כמוה גם הם עשו תנועות עם הידיים, ליהגו את המראה הקשה ברוח השרבית שנשבה באקליפטוסים, אחדים צעקו "משטרה, משטרה", והיו גם כמה בעלי תושייה שהזעיקו עזרה באמצעות הטלפון הנייד.
הרוב המתקהל פחד להיכנס לירקון בשל החשש ממי הנחל המזוהמים, או מסיבות שפסיכולוגים נוטים לכנות "חלוקת אחריות". במילים אחרות, כשמתקהלים הרבה אנשים כל אחד חושב שהאחר יקבל אחריות. במקרה של יסמין פיינגולד האיש שקיבל אחריות הוא אבי טויבין, תל־אביבי בן 62. טויבין לא ידע שיסמין היא אלופת ישראל בחתירה, גם לא שהיא הבת של אייבי נתן. הוא נכנס להציל את יסמין כשהוא דוחה את ההרהורים על החיידקים הצואתיים ועל המשלחת האוסטרלית שנפגעה קשה באסון המכבייה.
הוא הסביר את מעשהו בפשטות: הוא לא יכול היה לעמוד מנגד כשראה אדם טובע. בזמן שטויבין קפץ למים צלם חובב אחד הנציח את הסצינה המחרידה. גם הוא לא חשב פעמיים, רץ לצלם שתהיה ליסמין מזכרת מהטביעה שלה, להנציח את הקרב הצמוד בין הצעירה לירקון. כשראיתי את התמונות חשתי אי־נוחות, ובו בזמן התפלאתי על עצמי — הרי גדלנו על תצלומי תקריב של גופות מרוטשות מפיגועים, אז מה הזעזוע מטביעה נקייה ולא מדממת בנחל? לקח לי רגע והבנתי מה הטריד אותי. זה כמעט המקום היחיד שאני יכולה לומר בוודאות שאני מעדיפה חוסר אונים. נכון שלזעוק לשמים "משטרה, משטרה" כמו שעשה הקהל הפסיבי לא מסייע, אבל לאקט הצילום מתווספת מחשבה — מתוכננת, מתבוננת, קרה.
ומן הצד השני של הסקאלה הזדקפה האינטואיציה של טויבין, שאין לה תחליף. הוא ראה אדם טובע וקפץ למים. כמו שעשו פעם. ואולי לא כולם נהגו כך בעבר, אבל נדמה לי שהסתכנות לצורך הצלת חיי אדם היתה מקובלת אז יותר מהיום, או לפחות לא נראתה כמעשה הזוי. הפרדוקס הוא שאף על פי שלא כולם בנויים כמו טויבין, כמעט כולם בונים על זה שאם יקרה להם חלילה אסון שבקצהו מזדעקת המילה "הצילו", טויבין יהיה בסביבה. טויבין הוא הלוחם שמתנדב לסכן את נפשו למען חבריו בקרב, הוא זה שרץ לתרום מוח עצם, הוא האיש שיראה אותי מחליקה על בננה ברחוב, יעצור את התנועה וידאג שהנהגים, אלה שאין להם פנאי להציל אותי, לא ידרסו אותי. טויבין האיש הוא בערך בגיל של המדינה. שבוע אחרי יום הזיכרון ויום העצמאות, הייתי רוצה לחשוב עליו כעל המדינה שלי.
