ארמורי שואו: המלך הוא עירום
הפורטרט של ברנרד מאדוף לא הצליח להימכר ביריד האמנות הניו־יורקי ארמורי שואו, וריבוי העבודות שבמרכזן נשים עירומות הצביע על רמות הפאניקה בניסיון לפתוח את הארנקים המצומקים של האספנים. רוב הביקוש, בסופו של דבר, היה ליצירות שמחירן נע סביב 25 אלף דולר
"יש פה הרבה נשים עירומות, וזה סימן מובהק לפאניקה", ציין אחד מעשרות אלפי המבקרים בארמורי שואו (Armory Show) - מירידי האמנות הגדולים בעולם, שנסגר השבוע בניו יורק. אפילו איש מכירות מתחיל יודע שכשהארנקים שותקים זה הזמן להוריד את החזיות והתחתונים (ולא ממש חשוב מה המוצר), והנטייה ההיסטרית הזו אינה פוסחת גם על תחום גבה מצח כמו אמנות פלסטית.
אמנם לא בטוח שהגלריות שהציגו ציורי עירום - או הגלריה הצעירה ביריד הלוויין, וולטה (Volta), שבחרה להתמקד במיצג של ערימת חוטים ובמרכזה אשה חשופת חזה, תמורת 30 אלף דולר - עשו לעצמן יחסי ציבור טובים במיוחד; אבל אין ספק שהן ביטאו משהו מהרוח ששרתה השנה על אירוע האמנות המסחרי הגדול ביותר בבירת האמנות והמסחר העולמית.

זה התחיל כבר בשלב ההכנות, כשהתברר ששחקניות מרכזיות, כמו גלריה גוגוזיאן והגלריה של מתיו מארקס (האחרון אף היה ממקימי היריד), ביטלו את השתתפותן בחגיגה. עשרות גלריות אחרות לא לקחו חלק בשל ריבוי פשיטות רגל או צמצומים משמעותיים בהיקפי הפעילות. "האווירה קצת דפרסיבית, והרבה גלריות נפגעו", אומר יותם אינטרטור מגלריה דביר בתל אביב, שהשתתפה ביריד.
מתוך 243 הגלריות (מ־55 מדינות) שהציגו ביתנים ביריד המרכזי, היו לא מעט שבחרו להתמקד באמנות זהירה ושמרנית - ציורים לא יקרים שנעים להשוויץ בהם בסלון. "רק כשלוש גלריות הציגו עבודות וידיאו", אומרת אמנית הווידיאו־ארט עינת עמיר, שמתגוררת בניו יורק, "וזה מעיד על מעין נסיגה לשורשים. לא שווידיאו אי פעם היה הדבר המכיר ביותר, אבל היתה לו הרבה יותר נוכחות בעבר".
דורשים מחירי מיתון
רבות מהגלריות הציגו אמנות שקורצת למצב העגום. בביתן של גלריה זוורינר, למשל, הוצע למכירה פורטרט של ברנרד מאדוף בקצת יותר מ־100 אלף דולר, והגלריה של מאסימו דה קארלו ממילאנו הציגה חתיכת שיש שבור ועליו הכיתוב "כולם מרוששים" (Everyone is broke). כמו במקרה הנשים העירומות, לא בטוח שזה מה שהולך לככב מעכשיו במוזיאונים ובמכירות הפומביות, אבל זה מעיד על מגמה מסוימת.
הפורטרט של מאדוף לא נמכר. "הגעתי ליריד עם ציפיות נמוכות, ולא הצלחתי להגשים גם אותן", אמר הגלריסט דיויד זוורינר לאתר האינטרנט CitiFile NewYork. עבודות אמנות רבות נוספות חזרו אל תוך הארגזים ונשלחו בבושת פנים חזרה לגלריות שמהן באו. אבל בסופו של יום היריד לא נחל את הכישלון שחזו לו, ורבות מהגלריות דיווחו על הצלחה מעבר לציפיות המהוססות.
פסל ברונזה של לואיז בורז'ואה מצא לעצמו בית חדש אצל אספן אירופי תמורת כמיליון דולר, ועבודות של אניש קאפור ופול מקארת'י נמכרו בקצת יותר מ־200 אלף דולר. חוץ מדוגמאות אלה וכמה נוספות, רוב ההצלחות נרשמו לעבודות שמחיריהן היו נמוכים יחסית, מתחת ל־100 אלף דולר, ובמיוחד עבודות בפחות מ־25 אלף.
אם בשנים קודמות היו האספנים מחכים לפתיחת דלתות היריד כדי לחטוף יצירות נדירות, הרי שהשנה האחרונה שינתה את המגמה. הקניינים מרשים לעצמם להשתהות, להשוות, לדרוש "מחירי מיתון" - עם או בלי קשר למה שיש להם בחשבון הבנק - ולקנות עבודות של אמנים קצת פחות מוכרים במחירים שהולמים את עננת הבועה המנותצת. בעבר היה יום פתיחת היריד היום המשמעותי ביותר, ואילו השנה רגע ההכרעה עבר ליום האחרון, אחרי שכולם בחרו בסבלנות את הסוס המנצח שלהם.
גלריסטים נחמדים יותר
לירידה במכירות יש, לדעת רבים, גם צד חיובי, שמאזֵן שוק שבשנים האחרונות נראה כאילו תפח מעל להגיוני. "הגלריסטים יותר נחמדים ונגישים מבעבר", מציינת עמיר. "השנה לא היתה הרגשה שלא יתייחסו אלייך אם את לא עם פראדה ומעיל פרווה". ומשלימה הגלריסטית עירית זומר, שהציגה בארמורי תערוכת יחיד לצלמת רונה יפמן: "עד לא מזמן היו גלריות שממש עשו ועדת קבלה לאספנים. גם לי יש אוסף, ונתקלתי בכך כמה פעמים. זה לא נעים, אף שזה לגיטימי. נראה שהתקופה הזו נגמרה - וטוב שכך".
וזומר מוסיפה: "יש פחות פאסט פוד, ויותר תערוכות מושקעות. הרגשתי שהשנה היה הרבה קהל מקצועי ופחות ספקולנטים שמסתובבים עם דרינק ופלאפון וקונים מה שהיועץ האמנותי שלהם אמר לקנות. פעם אנשים שאלו אותי בעיקר אם המחיר הוא בדולר או ביורו, ועכשיו שואלים יותר על האמן והעבודה. זו תקופה של דיון יותר משמעותי, ואני מאמינה שזה יוכיח את עצמו כמשתלם לגלריות, לאמנים ולקניינים".
"הרמה האמנותית הכללית השתפרה, וזה עושה רק טוב לעולם האמנות", מסכים גם אינטרטור, "יש פחות דגש על דברים אופנתיים ויותר תערוכות יחיד". גם ברמה האישית מדווחות שתי הגלריות הישראליות על תוצאות מצוינות ביחס למצב.
אין ספק שעולם האמנות עומד כרגע בפני שינוי משמעותי. ירידי האמנות שהתרבו והתרחבו בשנות האלפיים יצטרכו להצטמצם ולא יוכלו להמשיך לדרוש עשרות אלפי דולרים תמורת ההשתתפות, שלא לדבר על מאות דולרים בעבור כל שקע, מסמר או פאנל שנוסף לביתן. עתה מתכננות הגלריות הגדולות בעולם לפנות למארגני יריד ארט באזל, שיתקיים ביוני, ולדרוש מהם להפחית מחירים.
משברים כלכליים, כך טוענים רבים ובהם הולנד קוטר מ"הניו יורק טיימס", הם ברכה שאין כמותה לאמנות, כי הם עוזרים להבדיל בין מי שבאמת עוסק בה לבין מי שנמצא שם רק בשביל הכסף.


