כל כך רציתי להיות מטומטמת

הטלפון משוקי, יועץ ההשקעות בבנק, עם ההזמנה לסור לסניף ולפגוש בו פנים אל פנים, תפס אותי לא מוכנה. "ודאי שמעת על המשבר בשווקים הפיננסיים", הוא הביע את ביטחונו באינטליגנציה שלי, "אולי כדאי שנשב ונבחן ביחד את תיק ההשקעות שלך".

ככלל, כשמישהו טורח ליזום איתכם שיחה אישית, בעניין שלא לטלפון, זה בדרך כלל סימן לחדשות רעות. שיחה כזאת לא יכולה להיגמר טוב, בין אם מדובר בבוס, בבן הזוג, במחנכת של הילד או חלילה ברופא המשפחה. סלחו לי על הנימה המפוכחת, אבל אף אחד לא טורח לפנות שעה מזמנו כדי לשמח אתכם.

שיחה עם הבנק מדאיגה מבחינתי, במיוחד משום שבכל מה שקשור בכסף, כאשר ינחיתו את הנבוט על ראשי יישמע רק הד חלול. ידיעותיי בתחום הפיננסי מסתכמות באפס. כל ניסיונותיהם של אנשים טובים לאורך הדרך להקנות לי הבנה בסיסית, ולו במושגי יסוד כמו "ריבית" או "תשואה", הוכתרו עד היום בכישלון גמור. למעשה, הכישרון הפיננסי היחיד שאני מתגאה בו הוא היכולת לחלק בראש כל סכום, מורכב ככל שיהיה, ללא ידיים ובלי עזרת מחשבון, לשישה תשלומים שווים.

בעולם שהכלכלה מניעה את גלגליו, אפשר היה לצפות שליקוי בסיסי כזה ייתן את אותותיו בחיי או לפחות יפגום בסיכויי להינשא. אבל המציאות שונה לגמרי. האמת המביכה היא שאין כמעט מיומנות, בסיסית ככל שתהיה, שאשה לא יכולה להסתדר בלעדיה בעולם, בתנאי שתסכים להשפיל את עצמה קצת. כל שנדרש הוא לסגל לעצמך, לעת הצורך, דיבור ילדותי מתפנק מלווה במבט חסר בינה של תרנגולת כרותת ראש.

מרילין מונרו הסבירה בכנות כובשת ב"חמים וטעים": "אני לא כל כך מבריקה, אתה מבין"איור: יונתן וקסמן

את אותו מבט מהבולה חלול אני תולה גם בשוקי מהבנק בשעה שהוא מסביר לי, מעברו השני של השולחן, שמצבו של תיק ההשקעות הצנוע שלי איננו מזהיר וגם הפרוגנוזה לא מאד מעודדת. כדי לחזק את הרושם הוא מציג לי טבלאות ותרשימים. אני מאמצת את מוחי כדי להבין: קו עולה משמאל לימין מסמן מגמת עלייה. קו יורד מסמן מגמת ירידה. בלי ספק, מגמת ירידה.

אחרי האמת הקשה מגיע שלב התירוצים. המט"ח לא עמד בציפיות. משבר הסאב־פריים פרץ משום מקום. אף אחד מהמומחים לא צפה. גם אפיקים סולידיים ספגו מכה. הוא מחויב להציג לי את כל אפשרויות הפעולה אבל לדעתו כדאי להמתין. להערכתו, אורך הרוח ישתלם ומשקיעים עצבניים וחסרי סבלנות יישאו בהפסדים.

אלא שבשלב הזה כבר הפכתי בעצמי למשקיעה עצבנית וחסרת סבלנות. קודם כל, יסלחו לי יועצי ההשקעות ומנהלי התיקים, אבל אני לא מאמינה להם. בלי להבין שום דבר בכלכלה, ברור לי לגמרי שאם כל המומחים המלומדים היו מיישמים בעצמם את העצות שהם חולקים לנו בנדיבות כזו, בורסות העולם לא היו ממשיכות לצלול אל סופן כמי שמאס בחייו והחליט לגמור בקפיצה ממגדל עזריאלי.

"לנהוג בסבלנות" עלק! אני לא רוצה לחמם את האווירה, אבל אם אתם שואלים אותי, גם אחרון הכספרים בדלפק ה"בנכל" בבנק מזרחי כבר פדה את כספו והטמין אותו עמוק עמוק מתחת לבלטות או קנה איתו אג"ח של ממשלת שוויץ או מה שאנשים שמבינים בכסף יודעים לעשות, בזמן שכולנו מגלים אורך רוח, ומפסידים את התחתונים.

חוץ מזה, צריך להבין שמחיקת 30% מהכסף שחסכתי בזיעת אפי לא היתה חלק מהסכם ההבנות ביני לבין שוקי מהבנק. כמו הרבה מערכות יחסים מאושרות, גם שלנו נבנתה על יסודות איתנים של ציפיות נמוכות. שוקי הוא לא יועץ שיסחף אותך מעל רגלייך, אבל אני זיהיתי בו רצינות וזהירות ולכן הסכמתי להפקיד בידיו את חסכונותיי העלובים. הוא, מצדו, השקיע את כספי במכשירים פיננסיים חדשניים כמו הגרמופון ובאפיקים שהמילה "סולידיים" תחטא להם. נדמה לי שהמונח המקצועי הוא "משעממים עד מוות".

ומעל כל זה ריחפה תמיד הנחת היסוד שהאנשים האלה, המג'נגלים באופציות בחליפותיהם המגוהצות, באמת מבינים מה הם עושים. הם נבונים, שקולים ומלומדים ולכן, תודה לאל, אני פטורה מכל אלה. אני יכולה להרשות לעצמי לא להבין בזה כלום. לתלות בשוקי מהבנק עיניים מלאות אמון של כבשה תועה. בלי לתרץ ובלי להתחזות. כפי שמסבירה בכנות כובשת מרילין מונרו ב"חמים וטעים": "אני לא כל כך מבריקה, אתה מבין".

העולם הרי אינו יוצא מגדרו כדי להקל על נשים. כאשה, נגזר עליי לספוג אפליה בכל מקום, לסבול מתת־ייצוג בכנסת, להיות קורבן נרצע של תעשיית היופי, לשאת הריונות ולידות, לעבוד בפרך בתפקידים שישלמו לי עליהם חצי, לבזבז שעות באסיפות הורים בגן, למצוא את נקודת הג'י, וגם אם בסופו של דבר אזכה למנכ"ל את בנק לאומי, קרוב לוודאי שאמצא את עצמי בערב תקועה עם ערימות כביסה. אבל עד היום, לפחות נשמרה לי הזכות פה ושם, לרגעים בודדים, להניח את ראשי המבולבל על כתף חסונה ולהיות מטומטמת. זה היה החלק שלי בעסקה.

ההכרה בכך שאף אחד מהגברים המנהלים את העולם לא באמת יודע מה הוא עושה היא מצמררת. זהו משבר אמון שעליו שום רשת ביטחון לא תכסה. את השלכותיו מרחיקות הלכת רק הזמן יגלה. עזבו את קץ הקפיטליזם, קופות הפנסיה המרוקנות או מאות מיליארדים שירדו לטמיון. את חורבן הכלכלה החופשית אני יכולה לסבול. אבל אם לאף אחד אין מושג, אני עוד אאלץ ללמוד בעצמי מה זה אג"ח קונצרניות.