עסקים במחתרת: מועדוני האנדרגראונד בתל אביב

עם פתיחת מועדון קפה ברזילי בסוף 2004, נשאל הבעלים ירון דנוך, בראיון ל"זמן תל אביב", אם איננו חושש לפתוח מועדון אחרי רצף סגירת מועדוני האנדרגראונד הקוסמונאוט, הצופה, סופה ביט וקוסמיק צ'ארלי, שפעלו באותה תקופה. "יש בזה סיכון", ענה בזמנו, "אבל בכל דבר יש. מבחן הזמן יהיה התשובה לשאלה שלך - לא אני ולא את יודעים אם אני אהיה פה בעוד שנה או לא. חוץ מזה, עשינו שיעורי בית".

מאז חלפו יותר משלוש שנים וחצי. המועדון עדיין עומד על תלו והבסים רועמים. שיעורי הבית שהזכיר דנוך כנראה נלמדו היטב: במשך השנה וחצי הראשונות היה המועדון בגלגולו הראשון אחד המקומות הבודדים בעיר שבהם הושמעה מוזיקה אלקטרונית עדכנית לקהל איכותי וצעיר, וגם בשנתיים שלאחר מכן, בלוקיישן החדש ביד חרוצים, הצליח המועדון לשמר את הסטטוס של שחקן יחיד בזירה. בדומה לדאנס־ברים התת־קרקעיים שנפתחו באותה תקופה במרכז תל אביב ובדרומה (ובהם הדאדא, השרון 12, מקסים והברקפסט), גם הברזילי נפתח בחלל מרתפי, אך מה שהבדיל אותו מהדאנס־ברים הנ"ל היה אווירה שבה המוזיקה היא העיקר, הסמים שונים, ובעיקר הקהל - שהיה צעיר, תפרן, מעודכן מוזיקלית, ובדרך כלל הכיר את הדי.ג'יי מהבית.

באחרונה הצטרף שחקן חדש למגרש הריק כמעט של סצנת האנדרגראונד - מועדון הבלוק - והוא מסמן, יחד עם הברזילי, ז'אנר חדש של מועדוני אנדרגראונד כלכליים.

ירון דנוך, מבעלי הברזילי. לא חי באיביזהצילום: עמית שעל

דנוך בוחש בעסקי הלילה התל אביביים כבר למעלה משמונה שנים. ברזומה שלו נמצאים הדאנס־בר אייס, ששינה את פניו בשנים האחרונות ללימה לימה, התמרז לאונג', שפעל בתחילת המילניום באלנבי, וכאמור, קפה ברזילי. "מה שעשה את העבודה בסופו של דבר הוא שהבאנו ליין־אפים ודי.ג'ייז מעולים, שילבנו אנשים חדשים ושמרנו על קשרים ויחסים טובים עם העובדים", אומר דנוך. אך יש שיגידו שמדובר בצוות עסקנים ממולח, שלצד אג'נדה מוזיקלית מקיים גם אג'נדה של מקסום רווחים וצמצום עלויות. בין השאר הודפסו פלאיירים בזירוקס במקום שימוש בנייר כרומו יקר, וצומצם קהל ה"חינמים", שהיה נתח גדול מקהל הבליינים הקבוע במועדון, כמו עיתונאים, די.ג'ייז, חברים ומארגני מסיבות. כל אחד מאלה נדרש לתשלום מינימלי של עשרה שקלים לכרטיס.

כך או כך, ברזילי הוא הראשון מבין מועדוני האנדרגראונד שהצליח לשרוד תקופה ארוכה, בשעה שאג'נדה עסקית היתה ללא ספק הבטן הרכה של שאר מועדוני הז'אנר. "לכולנו - גם לקוסמונאוט ולצופה - היתה אג'נדה סוציאליסטית", אמר בזמנו אלעד סונגו, ממנהלי מועדון הסופה ביט (שברבות הימים הצטרף לצוות הברזילי) על סגירת מועדונו, "כולנו רצינו לעשות משהו ולשנות, ובאמת קרו דברים. אחת הבעיות היתה הקהל התפרן, שלא הבין שדרינק בבר עוזר לשלם על ההפקה. קיווינו שניתן לאנשים להיכנס בעשרה שקלים והם ישימו 20, 40 שקל בבר, אבל זה לא קרה".

הבלוק, שהצטרף בחודש האחרון לזירת האנדרגראונד, נפתח במתחם יד חרוצים, מרחק יריקה מהברזילי. "אחד הדברים שהבנתי", אומר הבעלים ירון טראקס בקשר למיקום, "הוא שלא כדאי להסתבך עם העירייה ועדיף לפתוח באזור שמאושר מבחינת רעש". טראקס מודע להיסטוריה של המועדונים לפניו, ואינו בונה על סצנת האנדרגראונד כמקור למיליונים. "כל המועדונים שנסגרו היו מקסימים", הוא אומר, "אבל הם חשבו שיצליחו להתפרנס רק מהסצנה. לא היו להם כספים להשקיע בסאונד ובפסיליטיז, אבל הדרך לשרוד היא דווקא באמצעות המרכיבים האלה, שמאפשרים לערוך אירועים לחברות גדולות. אנחנו יכולים להכיל אלף איש, ואם אני עושה אירוע לחברת בזק ב־60 שקל לבן אדם בתחילת השבוע, זה רווח גדול שמאפשר לפנות את סוף השבוע לאנדרגראונד".

טראקס הוא די.ג'יי כבר 16 שנה. הקריירה שלו בתל אביב התחילה בשנות ה־90, ובין השאר תקלט בקביעות במועדון הפטיש, ב־TLV ובדינמו דבש והתפלש שנים בביצת האנדרגראונד בעיר. את השדרוג מהתנאים שהיו עד כה במועדוני הז'אנר לחוויה העל־חושית שמציע הבלוק הוא תוקף מעמדת הדי.ג'יי: "סאונד ולוק גרועים במועדון עם תקרות נמוכות גורמים לאנשים ללכת הביתה. כשהסאונד טוב ואפשר לנשום, אנשים יישארו וישתו יותר".

עובדים כמו עמותה

"האנדרגראונד האמיתי היה פה ב־2000 עד 2004", משחזר משה קוטנר, די.ג'יי, עיתונאי ומארגן מסיבות הקווירחנה, שחווה מבפנים את תהפוכות הסצנה. "בגל הראשון היו קבוצות כמו מאה מטר, בנות לילית, אלנביץ' וקווירחנה, שעבדו לבד ועשו מסיבה למען המסיבה, כולל רייבים לא חוקיים בחניונים ובמעברים התת־קרקעיים באלנבי. בשלב השני נפתחו מועדונים אלטרנטיביים כמו הקוסמונאוט, הצופה והסופה ביט, שהיו מועדונים שניסו להיות לא מסחריים בקו ומסחריים יותר בהתנהלות".

תור הזהב של מועדוני האנדרגראונד היה, כאמור, קצר. בעלי המועדונים שצצו בזה אחר זה בשנת 2004 היו למעשה חלק מהקהל, אנשים תמימים וחסרי אוריינטציה עסקית. בנוסף לכך, גזירות חדשות ואכיפה מוגברת מצד העירייה, קהל עני ותמיכה בקו מוזיקלי שבמילא משך קהל מצומצם לא הועילו.

בעוד הסצנה מלקקת את פצעיה, נפתח ברזילי בשקט יחסי: פחות תמים, יותר ממולח וממוקד מבחינה עסקית. בעלי המקום סירבו להתראיין ולהצטלם, ומסיבת ההשקה היתה ליודעי דבר בלבד. הדברים נבחשו לאט, בשקט ועל אש קטנה, והמקום התחיל לצבור תאוצה.

אחרי יותר משלוש שנים פורות, ועל אף היציבות הנראית לעין, דנוך מסתייג מהמילה "כלכלי" בהקשר למועדונו: "בהתחלה היה אולי דיבור על משהו כלכלי, אבל בשנה האחרונה הבנתי שזה לא יקרה. אנחנו עובדים כמו עמותה, המקום סוחב בעלייה. זה סיכון כלכלי אדיר, ששלוש שנים אחרי אני יכול להגיד שלא הייתי לוקח".

אז איך בכל זאת אף אחד אפילו לא ניסה לפתוח מועדון חדש מסוף 2004?

קוטנר: "אולי סגירת המקומות היתה תמרור אזהרה. אבל השנים מאז 2005 גם היו פחות יצירתיות. אז היתה מוזיקה חדשה שעשתה לאנשים חשק לפתוח מקומות, ועכשיו מנגנים אותה בכל מקום. בשנים האחרונות נהיה נורא קטע של אנדרגראונד לקהל אחר, ומקומות כמו הברקפסט והדאדא לקחו את האסתטיקה של האנדרגראונד למקום שיש בו יותר כסף ואוכלוסייה מבוגרת יותר".

גם ירון טראקס עצר בתמרור האזהרה בזמנו. "לפני שלוש שנים כולם צחקו עליי כשדיברתי על מועדון חדש", הוא אומר, "כל אנשי הלילה הזהירו אותי: 'רק מגה־ברים וברים, לא מועדונים!'. היה דיבור על זה שעידן המועדונים הסתיים והתחילו לצוץ דאנס־ברים תת־קרקעיים ומגה־ברים".

אחת הסיבות שמונה טראקס לתהפוכות בחיי הלילה היא הסמים. "בתקופת המועדונים כולם היו לוקחים אקסטות, רוקדים ושמחים. ואז נהיה קול לעשות קוק, אבל זה הרחיק מהמוזיקה, זה סם של ניכור. לכן מקומות שפרחו היו כאלה שהמוזיקה לא היתה בהם העיקר, מקומות כמו הברקפסט והדאדא. סיבה נוספת היתה העירייה שהתחילה לסגור מועדונים בגלל רעש, וכל מי שרצה להישאר באזור רוטשילד ונחלת בנימין ירד למרתפים".

אבל לפני שנתיים, משחזר טראקס, דברים התחילו להשתנות. "בשנה האחרונה כבר התחילו להגיד לי: 'לך על זה. הניינטיז חוזרים', והייתי מדבר עם בליינים שמתו לרקוד, היה צמא גדול מאוד למועדון שיספק את זה".

בינתיים נסגרו הברקפסט, הדאדא ודאנס־ברים נוספים שפרחו בשנים האחרונות, אך חדשים נפתחו: זיזי טריפו והחתול והכלב, מבית היוצר של הברקפסט, שניהם במתחם קרליבך. אלה מיועדים לאותו סוג של קהל: בוגר יותר, אמיד יותר, שחוויית הריקוד והמוזיקה היא לא בראש מעייניו. הבלוק עוד לא נפתח רשמית, אבל ערבי ההרצה כבר מלאים ונרשמת נדידה משמעותית של קהל, צוות וליינים מוזיקליים מהברזילי אליו.

דנוך, מבעלי הברזילי, אינו חש מאוים. "אין קהל של זה וקהל של זה", הוא אומר. "כל התקופה היו מסיבות, בין שקראו לזה מועדון או לא. אני מפרגן לבלוק, אבל מוכרחים להבין שזאת סצנה קטנה ואי־אפשר לעשות בוכטות של כסף. הבלוק לא שינה משהו או ישנה משהו, לא תהיה פה דרמה גדולה. העיר יושבת על אותו שטנץ. תל אביב בחיים לא תהיה איביזה".