טסים ומספרים: על סופרים ישראלים שמרצים בחו"ל

גם עם שוך תרועות הפסטיבלים, קדחת ה־60 למדינה ממשיכה לשטוף את הארץ. ומתברר שלא רק את הארץ, אלא גם את העולם הגדול. אירועי ספרות רבים מזמינים אליהם את כותבי ישראל כאורחי כבוד. סופרים עבריים יוצאים להתארח בירידי ספרים ובאירועים בורשה, במינסק, בטורינו, בברלין ועוד. האירוחים ממומנים על ידי תורמים או הוצאות זרות (שרכשו את זכויות התרגום), ופעמים רבות על ידי משרד החוץ.

אבל מגבלות תקציביות לא תמיד מאפשרות להיענות לכל הפניות: "תקציב התרבות של משרד החוץ קטן וכל שנה יש לנו בעיות, אנחנו נאלצים לדחות כמחצית מהפרויקטים שפונים אלינו. השנה זה החמיר כי היו יוזמות הרבה יותר גדולות", אומרת עפרה בן יעקב, מנהלת המחלקה לאמנויות וספרות בקשתו"ם (אגף לקשרי תרבות ומדע) במשרד החוץ. בקשתו"ם מתלוננים על היעדר תמיכה כספית מטעם ועדת ה־60, ואילו בוועדת ה־60 מוסרים בתגובה: "בכל הקשור לאירועים המתקיימים מעבר לים ביוזמת משרד החוץ — אין למטה ה־60 מעורבות כלשהי".

"אנחנו עדיין נאבקים על קבלת תקציב", מוסיפה בן יעקב, "בפריז היינו צריכים לשלם 500 אלף יורו שאין לנו בשביל להטיס סופרים, לתרגם ולהתכונן לאירוע. יש דברים שנופלים כי אין לנו מימון".

האם הקשר עם משרד החוץ משפיע על אופי הביקורים? "אני לא עושה תרבות מטעם", מבהירה בן יעקב, "מיטב הסופרים הם אנשי שמאל שמביעים את דעתם על הכיבוש ואנחנו די גאים. יש שמנצלים את זה לרעה, אבל זו לא הצדקה לסלקציה בין סופרים. לא נשלח רק מי שאומר 'ישראל מצוינת'. מצד שני, לא נממן מי שיוצא נגד הממשלה".

השגריר המוזר

אחת התקריות שהעיבו על גאוות היחידה בסלון הספרים בפריז אירעה כשהמשורר אהרון שבתאי, שספריו מתורגמים לצרפתית, דחה את ההזמנה לאירוע במחאה על מדיניות ישראל. "כשהייתי קונסולית תרבות בניו יורק, ב־2002, הוא ניצל מסע מטעמנו כדי להכריז על הבמה שחיילי צה"ל רוצחים. פנו אליי אז ואמרתי שאין מה לעשות, אני לא אגיד לו מה לומר. אבל ברור שהוא לא יהיה בחירה שלי, וברור שחופש הביטוי הוא לא מעל הכל", אומרת בן יעקב. ועדיין, הוא הוזמן ובחר לא להגיע. "יש כאלה שאומרים 'אל תביאו טרבל מייקרים'. ואני אומרת 'בסדר, אל תיקחו'. אני לא מצנזרת", היא מוסיפה.

הסופרים מצדם חשים בנוח עם העובדה שנסיעותיהם ממומנות ומאורגנות, לפחות בחלקן, על ידי משרד החוץ. לדידם, אין סתירה בין הממלכתי לאישי. "אני לא מייצג את המדינה", מצהיר רון לשם, שספר הביכורים שלו, "אם יש גן עדן", תורגם ל־16 שפות, "אני טס פעמיים בחודש בממוצע להרצאות, כנסים וראיונות בחו"ל. אני לא יודע כמה אחוזים מההתעניינות קשורים לסופרים וכמה לשמעון פרס או לשנת ה־60, אבל עובדה שכמה ירידי ספרים בחרו בישראל כאורחת מרכזית. זה מייצג מודעות ופתיחות כלפי הספרות הישראלית".

לשם מדגיש שכאשר "משרד החוץ משקיע סכום מסוים, אני לא מרגיש נציג הממשלה. אני מייצג את הספרות שלי". אך מתברר שלא תמיד זה תלוי בו. "הייתי בסיור של חודש בקהילות יהודיות ואוניברסיטאות בארצות הברית ובבריטניה", הוא מספר, "ולפעמים מצאתי עצמי ישראלי בעל כורחי, כשסטודנטים אנטי־ישראלים ניסו לשבש את ההרצאה".

מה עושים במקרה כזה?

"מנסים לקיים דיאלוג. שוחחתי במשך שעות עם סטודנטים מצרים ואיראנים. התכוננתי למצב שבו אשאל הרבה שאלות פוליטיות ולקחתי בחשבון שינסו למשוך אותי לשם, אף על פי שלא באתי לדבר על פוליטיקה. במפתיע, סיימתי את הסיור כמעט בלי לדבר על זה".

לעומת הצרפתים, שדווקא נמנעו מראיונות בעלי גוון פוליטי, לשם מוטרד מעיתונאים איטלקים. "אין ראיון שעובר בלי שמנסים להכניס שאלות פוליטיות מאוד ביקורתיות. היו לי איתם התנסויות פחות נעימות". אבל הרוב, הוא מגלה, "מתעניינים בישראליות, בבועה התל אביבית, בפערי מעמדות ואפילו בתופעת ההשתמטות מצה"ל".

הסופרת יהודית קציר, שמיעטה להמריא בהקשרים "לאומיים", מסבירה שאין הבדל מהותי בין נסיעה באצטלה ממלכתית לבין הזמנה יומיומית. "בכל נסיעה יש גם וגם. לרוב יש מעורבות של משרד החוץ במימון, ותמיד נשאלות שאלות שלא קשורות רק אליי ולספריי, אלא למדינה". לדבריה, מעולם לא התעמתה עם קהל עוין. "לא נכפה עליי לייצג את ישראל. כדי שיהיה מעניין, אני אשאף להרחיב את הנושאים ולהציג את הקשרים בין הכתיבה לבין ההוויה הישראלית".

מה לגבי נושאים יותר אקטואליים?

"אולי בגלל שאני אישה ואולי כי אני כותבת על נושאים יותר מינוריים — התבגרות, משפחתיות, זיכרון השואה — נשאלתי מעט מאוד. אם שואלים אני עונה בטבעיות את דעותיי".

השפה היא מולדת

המשורר רוני סומק, שספריו תורגמו ל־39 שפות, מרבה לפקוד כנסי ספרות ושירה. בפסטיבל המשוררים שנערך לאחרונה בלוקסמבורג הופיע עם המשורר הערבי סלמן מסאלחה ונגן העוד מרוואן עבד מאוסטריה. אף שלרוב הוא אורח הפסטיבל ולא מגיע מטעם משרד החוץ, הוא משבח את התנהגות הממסד.

אף שאיש אינו מאלץ אותו להיות נציג ישראל, נדמה שהתחושה מפעפעת בו מאליה — ירצה או לא. "זו הפטריוטיות שלי, כי השפה היא מולדת והסופרים הם הממשלה האמיתית. הכתיבה בארץ הופכת את המשורר לפסנתרן בפאב ממערבונים שתמיד דבק בו ריח אבק השריפה, ולכן מתייחסים אליי לא רק כאל רוני הפרטי, אלא כמישהו שנולד בבגדד וחי כישראלי. אני חושב שבשיריי מרגישים משהו מתחנת הגבול הזו".

קרה שביטלו הזמנה שלך על רקע פוליטי?

"בתקופה שביבי נתניהו היה ראש ממשלה הוזמנתי לפסטיבל בשבדיה והמארגן ביקש שלא אגיע כי הוא אמר דברים קשים נגד ערבים. בעצם, שילמתי את מחיר ביבי. העובדה שמתחת לשם שלך כתוב ישראל, זה שם משפחה שמושך הרבה אש. השאלה היא איך לבודד בין הדברים שאתה כותב לבין העובדה שאתה פרט בודד במדינה, איך מציגים מציאות אחרת. מי שקורא את הספרים של דוד גרוסמן מבין את המצב לא כמו שמציגים אותו ב־CNN".