• תפריט
מוסף כלכליסט 8.4.10

לחפש את הקאש

זה אחד התחביבים הצומחים בעולם, שמעסיק כ־4 מיליון אנשים. הוא משלב בין "חפש את המטמון" לבין סמארטפונים מתקדמים וקהילות אינטרנט והוא משנה את האופן שבו אנשים מטיילים בעולם. קוראים לזה גיאוקאשינג, וזה מגיע לישראל

גל מור 13:2708.04.10

ארבע לפנות בוקר. ספסל אבן לבן בשולי כיכר דיזנגוף בתל אביב. איתי מור שולף משקית קטנה בלונים, עיפרון, פנקס שנחתך לאורכו בסכין יפנית ומתנה סמלית למוצא הראשון. הוא ביקש לא לגלות מה המתנה, כדי לשמור על הסקרנות. הוא דוחס הכל לקופסת פילם קטנה ועגולה והולך להטמין אותה במחבוא. המחבוא נמצא ממש בכיכר, אבל אין סיכוי שמישהו ייתקל בו במקרה - וגם שלא במקרה. בלי סמארטפון בעל שבב GPS וחיבור לאתר מיוחד שהוקם לצורך העניין, יהיה קשה לנחש היכן להתחיל לחפש את המטמון הקטן.

 

אבל מי שיגיע לאזור מצויד בטלפון ובמידע מהאתר יוכל למצוא את המטמון של איתי. בקופסת הפילם הוא יגלה לא רק בלונים ורשימת מוצאים שאליה יוכל להוסיף את שמו, אלא גם רמזים שישלחו אותו בהמשך לבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור, שם טמונים ביאליק, טשרניחובסקי, מאיר דיזנגוף ומטמון נוסף - שגם אותו אפשר לגלות רק בעזרת סמארטפון. המטמון ההוא ישלח את מוצאו לסמטה פלונית, וליתר המסע הבלתי שגרתי שאיתי הכין לו ברחבי תל אביב. מור (31), איש הייטק בעל תואר שני בכלכלה ומייסד סטארט־אפ בתחום האנרגיה הירוקה, מאמין שבחודשים הקרובים כמה מאות אנשים יעברו את המסע התל־אביבי שהכין.

 

הוא לא יזכה להכיר איש מהם, אבל הוא מקווה שיזדמן לו לבלות לילה או שניים בעקבות נתיבי מטמונים שכמה מהם, אולי, ישאירו בעיר. "ככה זה עובד בניו יורק ובכל העולם", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט". "בכל שנייה משחקים גיאוקאשינג בעשרות ארצות. יש עכשיו יותר ממיליון מטמונים רשומים, ולפי האתר הכי גדול בתחום, בחודש האחרון היו יותר מ־3 מיליון מציאות של מטמונים. כשזה יתפוס בארץ זה יהיה להיט. זה יכול להשפיע על התיירות".

 

מועדון המטיילים הגדול בעולם

 

מור אינו מסתובב לבדו בתל אביב בלילות ומחביא קופסאות פילם. מסתובב איתו טל חלוזין (28), איש ההייטק הישראלי שזכה ב־2008 בתחרות היזם הצעיר של המגזין "ביזנסוויק". חלוזין, מבעלי הסטארט־אפ אינוביד שמפתח טכנולוגיות לפרסום בווידיאו, חי ועובד כיום בניו יורק. "אבל בכל ביקור מולדת אני מקדיש כמה לילות להטמנת 'קאשים', ככה קוראים למטמונים האלה", הוא אומר. הוא עושה זאת עם בת זוגו מיכל קאול (27), עם מור ועם עידן כהן (31), מעובדי הסטארט־אפ Boxee, שנחשב מיזם פורץ דרך בתחום שידורי הטלוויזיה באינטרנט.

 

המסעות הליליים הללו הם יותר מקוריוז אישי. כפי שהאינטרנט גיבש בעשור האחרון קהילות עולמיות לכמעט כל תחביב אפשרי, כך הוא מחזיר מיליוני אנשים – כ־4 מיליון לפי האתר המוביל בתחום, GeoCaching.com – אל משחקי הילדות של "חפש את המטמון", שעברו מתיחת פנים טכנולוגית ונהפכו לתחביב למבוגרים אוהבי טיולים וגאדג'טים.

 

רוב חובבי ה"גיאוקאשינג" (בתרגום חופשי: מטמון גיאוגרפי) הם צעירים בשנות ה־20 וה־30 לחייהם. רבים מהם חנוני מחשבים לשעבר שלא התרחקו ממסך המחשב, עד שהחיבור בין העולם האמיתי לטכנולוגיה הוציא אותם מהבית. הם מחפשים מטמונים בשעות הפנאי, מתחברים לקהילה ענקית וחובבת הרפתקאות, ומשתמשים במשחק גם כאטרקציה תיירותית מרתקת שזמינה בכמעט כל חור בעולם: בקליפורניה, שעמק הסיליקון שבה עתיר אנשי הייטק, מוסתרים כ־77 אלף מטמונים; בצרפת מוסתרים כ־16 אלף, במרכז העיר לונדון מסתתרים כ־1,300, בנפאל 28, באתיופיה שבעה; ואפילו בסודן, מהארצות המסוכנות בתבל, מוסתרים חמישה "קאשים" שאפשר למצוא בעזרת האתרים שמשמשים את חובבי המשחק. באינטרנט מתועדים בסך הכל כמיליון "מטמונים פעילים" ביותר מ־200 ארצות בעולם. כמה מחובבי התחום מתחרים ביניהם על מציאת המספר הגדול ביותר של מטמונים – לפי אתר שעוקב אחרי התחרות מובילה אותה תושבת קליפורניה שמאז 2002 מצאה כבר 38 אלף קאשים. אולם רוב החובבים הפכו את הגיאוקאשינג לדרך חדשה לטייל בארצם ובחו"ל.

 

גיא שלו מטמין "קאש" בכפר הבפטיסטים ליד פתח תקווה: "המטמונים הופכים את ישראל למקום שהרבה יותר מעניין להסתובב בו" גיא שלו מטמין "קאש" בכפר הבפטיסטים ליד פתח תקווה: "המטמונים הופכים את ישראל למקום שהרבה יותר מעניין להסתובב בו" צילום: עמית שעל

 

"תבין כמה זה גדול", אומר חלוזין, "בניו יורק יש כרגע 16 אלף קאשים פעילים, וקורה הרבה ששתי קבוצות שונות נפגשות ליד אותו מטמון. יש שם גם מסלול 'מולטי־קאש' בן 14 תחנות שהוא כבר מאוד מפורסם, וקאשים במוקדי תיירות מרכזיים כגון הביג בן בלונדון, הנוטרדם בפריז והטיים סקוור בניו יורק שכבר עמוסים מסביב לשעון במחפשים, בדיוק כמו האתרים עצמם.לפני כמה חודשים ביקרתי בעיר לינץ באוסטריה, ובמקום ללכת ממקום למקום עם ספר תיירים הוצאתי את הבלקברי ויצאתי למסע חיפוש מטמוני גיאוקאשינג דרך כל המקומות הכי מעניינים שם. כשהגעתי לאחד המטמונים פגשתי לידו את המטמין המקורי. מי שמכיר את העולם הזה חי בתוך משחק שלא נגמר".

 

כדי לשחק בגיאוקאשינג לא צריך להצטרף לאף מועדון ולא לשלם לאיש. כל שצריך לעשות הוא להצטייד בטלפון סלולרי בעל שבב GPS ודפדפן לגלישה באינטרנט; לגלוש לאחד האתרים שהקימו חובבי המשחק, הגדול שבהם הוא

GeoCaching.com; ולהזין את העיר שבה נמצאים. מי שיעשה זאת יקבל קואורדינטות גיאוגרפיות שיאפשרו לטלפון להציג "מפת אוצר" שמובילה אל המטמון, לרוב בדיוק של כמה מטרים. את השלבים האחרונים בחיפוש השחקן צריך לעשות לבדו, או בעזרת רמזים שהושארו באינטרנט או במטמון אחר.

 

המטמון עצמו יכול לבוא בצורות שונות: הוא יכול להיות קופסה קטנה ובה רק רשימה שכל מוצא מוסיף אליה את שמו. זו יכולה להיות תיבה מלאה ב"אוצרות" – פרסים שכל מוצא בוחר לו אחד מהם, ובמקומו משאיר מזכרת למוצאים שיבואו אחריו. ישנם גם "קאשים" שהם חלק ממשחק בלשי מורכב, כאלה שהם חלק ממסלול תיירותי או לימודי, וזו אף יכולה להיות מצלמת רשת שהוצבה במקום ציבורי, כגון אלה שפועלות באוניברסיטאות, בגני חיות וגם בכותל המערבי, ומטרת השחקן ש"מוצא" את המצלמה היא להתקשר לחבר שימצא את הסרטון שמשדר בזמן אמת את התצלומים ממנה, ושישמור תמונה של השחקן מול המצלמה. ישנן גם רמות קושי שונות לקאשים שונים.

 

תודה לקלינטון

 

סיפורו של הגיאוקאשינג החל בשנת 2000, ב־1 במאי בחצות, כשבהוראת נשיא ארצות הברית ביל קלינטון כובתה מערכת המחשב האמריקאית ששיבשה במכוון את אותותיהם של 24 לווייני הניווט שמקיפים את כדור הארץ. המערכת, שנודעה כ־Selective Availability, "נגישות סלקטיבית", גרמה במשך שנים למכשירי GPS אזרחיים לטעות בזיהוי מיקומים בעד 100 מטרים, בעוד מכשירים צבאיים של ארצות הברית ובנות בריתה נותרו מדוייקים. מטרת השיבוש המכוון היתה להקשות על מדינות אויב וארגוני טרור להשתמש במערכות ניווט. ביטול מערכת השיבוש הביא באחת לשדרוג אוטומטי של כל מכשירי ה־GPS בעולם.

 

כעבור יומיים יצא מביתו דיוויד אולמר, אז איש מחשבים בן 53, כשבידו דלי שחור ובו קלטת של הסרט "הג'ונגל מת מצחוק", ערכה עם תוכנת מפות, ספר, קלע, פחית בירה ושטר של דולר - כל אחד מהם עטוף בנפרד בניילון. הוא הסתיר את הדלי מאחורי שיח, 17 ק"מ דרומית לעירו פורטלנד שבמדינת אורגון, ופרסם את נקודות הציון של הדלי באתר הדיונים Usenet, בקבוצת דיון של גיקים חובבי ניווט לווייני, sci.geo.satellite-nav. הוא הסביר שמטרתו היא לבדוק את דיוקם של מכשירי ה־GPS לאחר השינוי האחרון. בשבוע שלאחר מכן עשרות אנשים מצאו את הדלי, וצייתו לפתק ההוראות שאולמר הצמיד אליו - "קחו משהו, תשאירו משהו". "כשחזרתי לחפש את המטמון לא זיהיתי כלום ממה שהיה בתוכו - סוללות למכשיר GPS, דיסקים שאני לא מכיר, בירה חדשה, טיסן. קול!" כתב אולמר כעבור שבוע בקבוצת הדיון. יותר מכל הופתע, כתב, מכך שעוד מישהו הספיק באותו השבוע לחקות אותו, ולהטמין שני מטמונים משל עצמו.

 

מור (מימין), קאול, חלוזין וכהן מכינים מטמון בנחלת בנימין בתל אביב. חלוזין: "מי שמכיר את העולם הזה חי בתוך משחק שלא נגמר" מור (מימין), קאול, חלוזין וכהן מכינים מטמון בנחלת בנימין בתל אביב. חלוזין: "מי שמכיר את העולם הזה חי בתוך משחק שלא נגמר" צילום: יובל חן

 

במהרה נוצרה באתר רשימת דיוור בשם GPS Stash Hunt, ובה נטבע המונח גיאוקאשינג, שילוב התחילית "גאו", שמדגישה את חיבורה של הפעילות לטבע, ו"קאשינג", מילה שמשמעה הסתרה, כמו גם המונח שמציין את "זיכרון המטמון" של מחשבים, שמאפשר לטעון דפי אינטרנט מהר יותר. קבוצת הדיוור גדלה במהירות הבזק, ואחריה קמו אתרי אינטרנט שהוקדשו לתחביב. כעבור ארבעה חודשים התופעה סוקרה ב"ניו יורק טיימס" וב־CNN. בעולם היו אז 75 מטמונים בלבד. מטיילים וגולשים שנתקלו באתרי גיאוקאשינג או במטמון אקראי החלו לייבא את המשחק לאזוריהם. בתחילת 2001 כבר שיחקו במשחק 250 אלף איש בארצות הברית ובעוד 24 מדינות, והוא זכה לסיקור של הבי.בי.סי ונשיונל ג'יאוגרפיק. בסוף אותה השנה כבר הוכרז כתופעה עולמית.

 

"כיום משחקים בזה אנשים בכל הגילאים", אומרת ל"מוסף כלכליסט" ג'ן סונסטלי, חברת האתר GeoCaching.com, שנחשב ל"אתר הרשמי" של התחביב. "יש ייצוג בולט למשפחות עם ילדים, לסטודנטים, וגם לפנסיונרים". אף שהאתר, המופעל בידי החברה הפרטית Groundspeak, מתואר כ"אתר קהילתי", יש לו מודל עסקי ורווחים: כ־7,000 שחקנים קנאים משלמים 30 דולר בחודש עבור התראות אוטומטיות על מטמונים שבקרבתם ומידע מוקדם על מטמונים שמיקומם עודכן באתר – לפני שהמיקום נחשף בפני הגולשים האחרים. האתר מפעיל גם חנות מזכרות שמוכרת חולצות גיאוקאשינג ופרסים להטמנה. האתר גם גובה תשלום גבוה במיוחד – עשרה דולר – על אפליקציית האייפון שלו, וזאת אף על פי שרוב המידע שמוצע בה נגיש בו גם חינם.

 

"אני עדיין משחק בגיאוקאשינג, אבל בעיקר כדי למצוא נקודות קסומות ומתוקות בעולם", אמר דיוויד אולמר בראיון שהעניק לאחרונה לאחד האתרים שמוקדשים לתחביב. "אני כבר לא מחפש את המטמונים או מחליף פרסים ומזכרות, ואפילו לא רושם את עצמי ברשימת המוצאים. מה שחשוב לי זה לגלות את הפינה המיוחדת בעולם שבה בחרו לחביא את המטמון. באופן הזה הגעתי פעם למעיין נסתר שכנראה שימש את האינדיאנים".

 

מתכוננים לחגיגות העשור

 

"גיליתי את הגיאוקאשינג כשהגעתי לניו יורק", מספר טל חלוזין. "חבר אמר לי שלהסתובב בעיר עם מפה זה מאוד 'ניינטיז', וסיפר לי שזו הדרך להכיר מקומות חדשים. מהר מאוד גיליתי כמה זה מידבק. ליד מטמון במנהטן פגשתי בחור ששאל אותי מה כל כך הרבה אנשים מחפשים שם. הסברתי לו, והוא הצטרף לחיפוש וביקש שאקרא לו בפעם הבאה.

 

מצפן דיגיטלי על מסך טלפון בזמן משחק גיאוקאשינג. שיאנית המשחק כבר גילתה 38 אלף מטמונים מצפן דיגיטלי על מסך טלפון בזמן משחק גיאוקאשינג. שיאנית המשחק כבר גילתה 38 אלף מטמונים צילום: יובל חן

 

"באופן טבעי, השלב הבא היה להביא את זה לישראל", ממשיך חלוזין. "כשבדקנו באתרים מצאנו בישראל רק שישה מטמונים, שכנראה תיירים השאירו אחריהם. הבנו שכדי לשים את ישראל על מפת הגיאוקאשינג צריך מסה קריטית של מטמונים, ועל זה אנחנו עובדים בכל פעם שאנחנו בארץ".

 

"יש הרבה דרכים לבחור מקום לקאש", מוסיף עידן כהן. "זה יכול להיות מקום עם משמעות אישית, כגון הספסל שבו הכרתי את החברה שלי. זו יכולה להיות אטרקציה שמעטים מכירים בעיר. אנחנו גם מטמינים הרבה קאשים בברים שווים ובמסעדות שאנחנו אוהבים. מה שכן, חשוב להסתיר טוב את המטמון כדי שלא יראו אותו ויחשבו שזה חפץ חשוד. היה בדנבר בית ספר שפונה בגלל קאש".

 

"בינתיים עוד לא העלינו לרשת את נקודות הציון של כל המטמונים שלנו, וכבר יש שם יותר מ־200 מטמונים ששמו אחרים", מוסיף חלוזין בגאווה.

 

אחת הסיבות לצמיחה המהירה במספר המטמונים בישראל היא גיא שלו (33), עובד האתר MyHeritage שמאפשר ליצור אונליין אילנות יוחסין משפחתיים, לאתר ברשת ענפים רחוקים של המשפחה ולאחד בין האילנות. שלו, שהוא גם צלם וחובב טבע מושבע, השיק בסוף 2009 את האתר הישראלי GeoCaching.co.il במטרה מוצהרת להפיץ את המשחק בישראל כמה שיותר, וכמה שיותר מהר. "נתקלתי בזה לפני שנתיים, כשראיתי מישהו שלבש חולצה שעליה היה כתוב 'התחביב שלי הוא לחפש אוצרות בעזרת לוויינים שעולים מיליארדים. מה התחביב שלך?'", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט". כיום הוא יוצא בכל סוף שבוע למסע הטמנות קאשים בכל רחבי ישראל ובעיקר בסמוך לאזור מגוריו בצפון הארץ.

 

"אני מפעיל את האתר עם עוד שני אנשים ואנחנו מתחילים לגבש סביבנו קהילה. היא עדיין קטנה מאוד, כ־20 חברים, אבל אנחנו מטמינים המון. לקראת אחד המפגשים האחרונים שלנו יצרנו מסלול של שבעה קאשים בפארק הירקון. הטמנו גם קאשים באתרי הנצחה ובפינות בטבע. אנחנו מעלים את הקואורדינטות לאתר שלנו ולאתר העולמי", הוא אומר.

 

שלו אינו מכיר את חלוזין, מור וחבריהם, אבל כבר נתקל בכמה מהמטמונים שהחביאו ובאחרים. "הרבה תיירים מטמינים קאשים ומעלים את הנ"צ שלהם לרשת. בעיקר תיירים גרמנים, דרך אגב. בשוק מחנה יהודה בירושלים היתה חנות סירים ישנה מאוד שתייר הטמין בה קאש. כשהגעתי אליה בעצמי בעל החנות המבוגר אמר לי שכמעט לא נכנסים אליו אנשים שמדברים עברית, וביקש שאסביר לו סוף סוף מה זאת הקופסה הזאת שכולם מבקשים ממנו. כשפתחתי אותה ראיתי שמי שהטמין אותה ביקש מכל אחד מהמוצאים לקנות משהו בחנות. לאחרונה הבעלים סגר אותה בגלל בעיות בריאות, וה'קאשר' המקורי פנה אליי וביקש ממני למצוא מקום חדש לקופסה.

 

"המטמונים האלה הופכים את ישראל למקום הרבה יותר מעניין להסתובב בו", הוא ממשיך. "הייתי מדריך טיולים, ובכל זאת אני מוצא קאשים במקומות שלא הכרתי. יש קאשים ברכבת העמק, בשערי ירושלים, בהרי אילת. הגעתי בעקבות קאש לתצפית במלחה, ירושלים, שאף פעם לא הייתי בה. הטמנתי בעצמי קאש בבית טמפלרי בבני עטרות, שם אני עובד, ובזכות זה שחקנים ומטיילים שמשתמשים בגיאוקאשינג מגלים פתאום שיש מושבה טמפלרית ליד נתב"ג".

 

יש לך איזה טיפ של גאוקאשרים מנוסים?

"לומדים הרבה דברים כשמשחקים. למשל, החבר הטוב ביותר של קאשר הוא העכביש, כיוון שכשרואים קורי עכביש באזור שבו מחפשים, זה סימן שאף אחד לא היה שם קודם, וכנראה זה לא הכיוון הנכון".

 

ומה קורה אם בכל זאת זר מוצא את הקאש?

כהן: "נהוג להשאיר פתק שמסביר מה זה המשחק הזה, ומבקש להחזיר את הקופסה למקומה או להצטרף למסע מדהים. בקופסה שהטמנו בתל אביב, למשל, השארנו פותחן בירה ובפתק הורינו למוצא לקנות בירה ולפתוח". שלו מציע באתרו כרטיסים קטנים להדפסה, שמסבירים את המשחק לעוברי אורח ונותנים כתובות אינטרנט שיאפשרו להתחיל לשחק.

 

במאי יציין אתר GeoCaching.com עשור להטמנת הדלי הראשון של דיוויד אולמר. "חג הגאוקאשרים" יצוין במאות התכנסויות ברחבי העולם – שמיקומיהן המדויקים יפורסמו כנ"צ באתרי החובבים, כאילו כל התכנסות היא מטמון. "אני מקווה שהכינוס הישראלי יעזור הזדמנות להרחיב את הקהילה", אומר שלו. "מי שמתעניין, שיגיע ב־2 במאי ל־N31°46.500 E035°12.500. רק תבדקו קודם באתר אם המיקום לא זז. ככה זה עם מטמונים".

 

משחקים למבוגרים: הסלולריים מוציאים את הגיקים לרחוב

 

גיאוקאשינג הוא המצליח במשחקי הילדות שזוכים לתחייה מחודשת – אך הוא רחוק מלהיות היחיד. עם התפשטות הסמארטפונים זוכים עשרות משחקי ילדות למתיחת פנים טכנולוגית. לז'אנר החדש גם יש שם: "משחקים עירוניים" (Urban Games), שבהם משחקים מיליוני צעירים ומבוגרים בעולם, בחוצות הערים ובאמצעות סמארטפונים בעלי שבב GPS.

 

המשחק The Target של החברה הבלגית לה נוצ'ה, למשל, הוא משחק "שוטרים וגנבים" שמשוחק בערים באירופה, ושהטלפונים משמשים בו כמפות וכ"אקדחים", כשצילום היריב במצלמת הטלפון משול לפגיעה בו. אפליקציית אייפון בשם Killer היא מעין משחק תופסת תמידי, שבו כל אחד מבעלי האפליקציה מקבל התראה ברגע ששחקן אחר נכנס לטווח אנטנת הבלוטות' של המכשיר שלהם. כמה משחקים קטנים כגון Parallel Quest ו־Virtual Punk מנסים להכניס לעולם האמיתי משחקי תפקידים כגון מבוכים ודרקונים, ולהשתמש בעולם כולו במגרש משחקים שמדמה עולם פנטזיה.

 

"המשחקים שעליהם גדלנו היו פשוטים וגאוניים ופנו לדברים שאנשים אוהבים, גם כילדים וגם כמבוגרים. הטכנולוגיה מוסיפה לדברים האלה מורכבות, שיתופיות וממדים חדשים שלא הכרנו פעם", מסביר חלוזין.

 

לכתבות נוספות במוסף "כלכליסט" לחצו כאן

בטל שלח
    לכל התגובות
    x