קולנוע וטלוויזיה

החברה הכי טובה שלי: הסדרה "פיירפליי ליין" מצטרפת למסורת מפוקפקת

הסדרה החדשה והמצליחה של נטפליקס מצטרפת למסורת ארוכה של סדרות וסרטים המציגים חברות נשית לאורך השנים באופן נוסחתי ורדוד; סדרות בהן החיבור תמיד יהיה של ניגודים - כי יותר משמדובר בנשים, מדובר בדימויים של נשים, באוסף של תכונות וסטריאוטיפים אחד מול אוסף אחר

רותה קופפר 08:1914.02.21

חברות נשית על המסך, המתוארת לאורך שנים, כמעט תמיד מתרחשת בין אחת עם שיער כהה ואחת עם שיער בהיר. ככה זה. אחרת איך נבדיל ביניהן? כך קורה גם ב"פיירפליי ליין", הסדרה החדשה של נטפליקס, שנמצאת ברשימת עשר הסדרות הכי נצפות של נטפליקס בעולם, ובישראל במקום הראשון. בסדרה החדשה טולי (קתרין הייגל, "האנטומיה של גריי") היא השחרחורת, וקייט (שרה צ'וק, "איך פגשתי את אמא") היא הבלונדינית. ב"החברה הגאונה שלי" אלנה היא בהירת שיער ולילה שחורה ורושפת. כך גם ב"גרייס ופרנקי", אחת צובעת לבלונד, השנייה נותרת בשיבתה. בסרט מ־1988 "חופים" סיסי (בט מידלר) היא ג'ינג'ית והילארי (ברברה הרשי) ברונטית. זה אולי אפיון שולי, אבל גם רמז מטרים על הצפוי לקרות ביצירות מהסוג הזה, והאופן שהן מתארות חברות עם פז"ם. הכל מבוסס על ניגודים.

 

 “פיירפליי ליין”. משלימות זו את זו כמו בפאזל קל במיוחד “פיירפליי ליין”. משלימות זו את זו כמו בפאזל קל במיוחד צילום: NETFLIX

 

היצירות המגוללות חברות נשית ממושכת לרוב מבוססות על ספרים - רומני חניכה - שבהם לא רק עוקבים אחר ההתפתחות וההתבגרות האישית של הגיבורות, אלא גם באופן שזה מתבטא בהשתקפות של האחת בשנייה. הן מתחילות בקליק הראשוני המוכר כל כך בחברויות אמיתיות, ומדלגות בין אירועים משמעותיים - מקבלת המחזור הראשון, דרך היריון, הפלה, לידה, מחלה ומוות, ועד לנשיקה ראשונה, אובדן בתולים, התאהבות, שיברון לב, חתונה וגירושים. כל אלה קיימים בחיים, אבל במרווחים בטוחים, ונכון שיצירות תמיד מתמקדות בדרמטי ולא בסתמי, אבל האמת היא שהחשיבות בחברות היא כל מה שקורה בין לבין. בחברות, התמיכה, החיבור, ההבנה המיידית, היכולת להרגיע ולשים הכל בפרופורציה — הם שבונים קשר. קשה יותר להמחיז את זה אבל אפשר.

 

לא כולם יכולים להיות אלנה פרנטה, כמובן, ולכן הסיפורים האלה על חברויות נוטים לנוסחתיות הנעה בין המוכר למתקתק. "פיירפליי ליין", שיצרה מאגי פרידמן לטלוויזיה, ומבוססת על ספרה של קריסטין האנה, עונה על כל הכללים של ה־womance (מערכת יחסים של אהבה ואחווה בין נשים, שאינה מינית), הגרסה הפחות מוכרת ונחקרת של ה־bromance (מערכת היחסים הזהה בין גברים), מבלי להשאיר אף קלישאה מאחור. בסדרות הוומאנס, ו“פיירפליי” ביניהן, לרוב יהיו כמה שחקניות שיגלמו את הגיבורות בילדותן ובבגרותן, כאשר המבוגרות, והמוכרות, יזכו לשלל פאות ואיפור כדי להדגיש את פערי הגילאים. בניגוד לחברויות במציאות שלרוב מתבססות על המשותף שיש לאנשים ונשים, בסדרות האלה החיבור תמיד יהיה של ניגודים. כי יותר משמדובר בנשים בסדרות האלה, מדובר בדימויים של נשים, כלומר באוסף של תכונות וסטריאוטיפים אחד מול אוסף אחר. לא מעניין לשים שתי חברות שחושבות די דומה זו לזו, כמו שקורה פעמים רבות בחיים, כי כבר יש לנו דמות אחת שחרחורת רווקה, צריך לגוון.

 

“החברה הגאונה". לא כולם יכולים לתאר מערכות יחסים כמו אלנה פרנטה “החברה הגאונה". לא כולם יכולים לתאר מערכות יחסים כמו אלנה פרנטה צילום: באדיבות סלקום TV

 

במקרה של "פיירפליי" קייט היא ילדה חנונית, לא מקובלת, ממושקפת, ביישנית וקצת עכברית, וטולי היא יפהפייה, עשירה ומפורסמת. אחת באה מבית תומך ונורמטיבי והשנייה גדלה אצל אמא סמי־נרקומנית. כמו חתיכות בפאזל קל במיוחד, כל אחת משלימה את האחרת בדיוק במקום שיש חסך. כשהן גדלות אחת היא אמא ורעיה והשנייה היא כוכבת טלוויזיה עם תוכנית משלה. החברות לאורך השנים ידעה עליות ומורדות, אבל היא מתוארת מעל הכל באופן הרואי ומגוחך למכביר עד המשבר המובטח, בדילוגים בין השנים.

 

עוד בעיה בולטת בסדרות האלה הוא שאף שמדובר בשתי גיבורות, הן לעתים רחוקות לא מדברות על גבר כלשהו, והרבה פעמים אפילו שאין ממש משולש רומנטי, יש סוג של תחרות על לבו של גבר אחד. אז למה בכל זאת הצליחה הסדרה הזאת כל כך, ולמרות גלגול העיניים התמידי שלי שליווה את הצפייה בה, בכל זאת צפיתי בה עד הסוף? כי בעוד שסרטי חבר'ה של בנים יש בשפע, עדיין אין המון סדרות המלוות חברות נשית לאורך השנים, וכמו שהאנה כותבת במשפט הראשון בספרה בסדרה הכי בולטת על חברות נשית בעשור הקודם, “בנות” (שדווקא כן מצליחה לתאר מערכות יחסים מורכבות יותר), חברות בין נשים "היא גדולה ויותר דרמטית מכל סיפור אהבה".

x