אמנות ועיצוב

"אין לי מספיק ציורים שיענו על הביקוש"

הקורונה והמשבר הכלכלי פסחו בשנה החולפת על שוק האמנות בארץ. אמנים ובעלי גלריות מספרים על ביקוש גובר ליצירות ישראליות והצטרפות של אלפי רוכשים חדשים, רובם צעירים שאיתם נוצרו קשרים קרובים. “בזכותם פתאום הרגשתי רלבנטי, כמו עובד חיוני"

רעות ברנע 08:0513.01.21

במרץ האחרון, כשכל העולם נסגר בבת אחת, גם בשוק האמנות המקומי התעוררה דאגה רבה. אך התברר כי 2020 אולי לא היתה השנה המוצלחת ביותר בשוק האמנות, אבל פחות גרועה מכפי שציפו. אנשים שבילו ימים ממושכים בבית גילו מחדש את מה שתלוי להם על הקירות ומה שחסר. גם היעדר היצע תרבותי נוסף וחוסר היכולת לטוס לחו"ל הובילו אספנים וחובבי אמנות לקנות, אפילו מבלי לצאת מהבית, אמנות ישראלית ולתלות אותה על הקיר.

 

"כשהתחיל הסגר הראשון, דאגנו. היינו בטוחים שתהיה ירידה משמעותית במכירות ובהכנסות", מספר אמיתי חזן, מנהל בית המכירות הפומביות "תירוש" בהרצליה. "למזלנו, היתה לנו כבר תשתית למכירות אונליין. בחודשיים הראשונים של הסגר המכירות ברשת מכרו יפה אבל בסכומים קטנים יחסית". הציור היקר ביותר שנמכר השנה בתירוש הוא של ראובן רובין ב־130 אלף דולר לאספנים ישראלים. "ממכירת עבודות בסכומים גדולים כמו זו, נשארנו פחות או יותר באותם מספרים כמו בשנים קודמות. אבל בכל הקטגוריה של מחירים נמוכים עד בינוניים - היתה צמיחה אדירה. המכירה הפומבית הראשונה בנוכחות קהל אחרי הסגר הראשון, בחודש יוני, היתה אחת המוצלחות שלנו. אנשים היו ממש צמאים לזה, הגיעו כמויות של אנשים שמעולם לא הגיעו לפני כן. האינטרנט הוא מנוע אדיר להצטרפות של אנשים וקונים חדשים".

 

ראובן רובין בתירוש. נמכר ב־130 אלף דולר ראובן רובין בתירוש. נמכר ב־130 אלף דולר צילום: באדיבות בית המכירות תירוש

גם עבור האמנים עצמם זו היתה שנה של שינויים בכל מה שנוגע למכירות. גם אמנים שעובדים עם גלריה וגם כאלה שלא מעידים על יצירת קשר אישי יותר עם הלקוחות, בין השאר דרך האינטרנט. האמן עידו מרקוס, למשל, יצר השנה שלושה קטלוגים דיגיטליים של עבודות שהציע למכירה, שנמכרו במהירות שיא.

 

האמנית סיגלית לנדאו ארגנה בחודש שעבר מכירה פרטית מעבודותיה בגלריה הר־אל. "זו היתה חשיפה של חומרים נדירים בדו־ממד משנות ה־90 ועד היום", היא אומרת. "הקהל והרוכשים שבאו להתרשם ולתמוך לא היו ברובם אספני אמנות, והמחירים היו חד־פעמיים: נמוכים עד סמליים. זה היה מפגש אישי ובלתי אמצעי, והוא היה מוצלח מכל הבחינות".

 

 

גלריה נסימה לנדאו. כל העבודות נמכרו גלריה נסימה לנדאו. כל העבודות נמכרו צילום: מונוקול MONOCOLE

 

 

גם האמן בעז נוי מעיד כי הידק את הקשר עם הלקוחות. “אקט המכירה נהפך להרבה יותר אישי”, הוא אומר. “אנשים חתרו למגע. רצו לבוא, להכיר. זה גרם לי להרגיש רלבנטי. עובד חיוני”, הוא צוחק, “וגרם לי להרגיש שאני חייב ללכת לסטודיו, לפעול. שזה התפקיד שלי עכשיו”.

 

גם קהל הקונים השתנה, מעיד אמיתי חזן מתירוש: “אם עד לפני עשר שנים 70% מאספני האמנות היו בני 60 ויותר, היום המצב שונה: יש הרבה בני 40-30 שמתחילים לאסוף בגיל הזה, ויש גם מקרים של אנשים בני 35 שמבצעים רכישות משמעותיות מאוד”.

 

“הבעיה שלי כרגע היא שאין לי מספיק עבודות למכור לכל מי שמעוניין לקנות”, צוחק סטיב נסימה, שפתח בנובמבר האחרון יחד עם סוזן לנדאו, לשעבר המנהלת והאוצרת הראשית של מוזיאון תל אביב, את הגלריה החדשה “נסימה לנדאו”. “בחמישה שבועות שהגלריה היתה פתוחה ביקרו בה כ־1,500 איש”, הוא מספר. “כל העבודות נמכרו, ולא רק זאת: גם כל העבודות בתערוכה הבאה שאנחנו מתכננים כבר נמכרו”.

 

“השנה הבנו שלא חייבים לעשות פתיחות בחמישי בערב ולא חייבים לתכנן הכל מראש”, אומר אמון יריב, בעלי גלריה גורדון בתל אביב. “אנשים היו בבית, והקשב שלהם היה שונה. גם אם הודענו על פתיחה של תערוכה יומיים לפני - אנשים הגיעו”. יריב מסכם את השנה כטובה מאוד מבחינת רכישה של אמנות ישראלית בגלריה. “כל זמן שהגלריה היתה פתוחה, היו הרבה קונים. חלק מהם גם ראו בעניין דרך לתמוך באמנים ובאמנות ישראלית”.

 

היו גם כאלה שקנו בלי לראות את היצירות פיזית?

“כן. הכל אפשר לעשות עם שליח ואנשים פנו דרך האתר כל הזמן“. גם יריב מספר על כניסה של לקוחות חדשים השנה, בהם כאלה שקנו במחירים לא נמוכים בכלל. “בתערוכה של ליליאן קלפיש נמכרו יותר מ־30 עבודות שהוצגו, שני שלישים מהן לאנשים שכבר קנו אצלנו, ושליש ללקוחות חדשים. עוד אמנים שהיתה להם שנה טובה אצלנו הם מיכל נאמן, גלעד אפרת, לארי אברמסון ויעקב דורצ’ין”.

 

ליליאן קלאפיש בגלריה גורדון. 30 ציורים נמכרו ליליאן קלאפיש בגלריה גורדון. 30 ציורים נמכרו צילום: באדיבות גלריה גורדון

 

 

כמו גורדון, גם גלריות מסחריות מובילות אחרות עשו השנה חלק נכבד מהעסקאות שלהן באופן מקוון. “אני לא מאלה שטוענים שהשנה הזו היתה הכי טובה עבורנו”, אומרת נחמי גוטליב, בעלת גלריה נגא בתל אביב. “כל הלקוחות מחו”ל שהם משמעותיים אצלנו לא הגיעו, ומה שאני הבנתי תוך כדי, זה שאנחנו חייבים לעשות שינוי. השתתפתי בקורס של גוגל ובניתי לבד אתר חדש לגלריה, שהוא אתר אי־קומרס לכל דבר, שבו אפשר לקנות הדפסים של עבודות במהדורות מוגבלות של 25 עותקים במחירים נמוכים הרבה יותר. העבודות הן עבודות על נייר של אמני הגלריה כמו אורלי מיברג, מוש קאשי, מורן קליגר ועוד, והן נמכרות במחירים נגישים ומגיעות מהר עד הבית - ומהן אנשים קונים לא מעט. עוד דברים שעזרו לנו השנה היו רכישות ממוזיאונים ועבודות שהכנסנו למכירות פומביות בחו”ל. אבל אין ספק שאנשים השנה היו צמאים לצרוך אמנות כשאפשר היה”.

 

 

ציור של מוש קאשי. ביקוש להדפסים במחירים נגישים ציור של מוש קאשי. ביקוש להדפסים במחירים נגישים

 

גלריה ברוורמן השיקה בתחילת מרץ, רגע לפני הסגר הראשון, חלל חדש ברחוב אילת בתל אביב. לדברי האוצרת והשותפה עדי גורה, “הופתעתי מכמות האנשים שהחלו לנהל איתנו דיאלוג ברשת, ובסוף קנו. לאט לאט יש פה יותר אנשים שמוכנים לרכוש אמנות ישראלית, ואני חושבת שיש הרבה כאלה שאם היססו הרבה זמן, השנה החליטו דווקא כן לרכוש”.

 

 צילומים: צביקה טחשלר, עמית שעל, עמית הרמן

“אני מרגיש שהשנה, יותר מתמיד, אנשים קנו בהתאם למצבם הנפשי ולא בהכרח בהתאם למצב חשבון הבנק”, אומר ירון הרמתי, האוצר הראשי של גלריה זימאק בתל אביב. “הגלריה שלנו מבססת כ־50% מהפעילות שלה על ירידים בחו”ל, מה שלא קרה השנה, אז אני לא יכול להגיד שהשנה מכרנו יותר מבשנים קודמות. אבל אנחנו לא עובדים על כמויות, זה לא שבשוטף אנחנו מוכרים מאות עבודות בשבוע. מספיקה מכירה אחת גדולה ששווה כמו עשר קטנות”.

 

גם ביריד צבע טרי, שהתקיים השנה לראשונה במהדורה מקוונת, נמכרו קרוב ל־400 עבודות מבלי שהרוכשים ראו אותן במציאות. “יש היום יותר לגיטימציה לרכוש אונליין”, אומרת מיכל פרידמן, שיחד עם שרה פגין השיקה לפני שנתיים את Artsource, פלטפורמה מקוונת לרכישת אמנות ישראלית. “ראינו שהשנה לקונים בישראל גם היה חשוב יותר להשקיע ביוצרים מקומיים”. פגין מוסיפה: “הרחבנו השנה את הקהל בכך שהכנסנו קטגוריות של מחירים נגישים יותר, כמו קטגוריה של עבודות במחיר של עד 2,000 דולר ואפילו כזו של עבודות במחיר של עד 350 דולר, וראינו גם התעניינות יותר מבעבר של ישראלים שחיים בחו”ל דווקא באמנות ישראלית, אולי כי הם לא היו יכולים להגיע לבקר פה וזה גרם להם להרגיש קצת בבית”.

x