שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
קולנוע וטלוויזיה

טקסט והעיר הגדולה: על הסדרה "פראן לייבוביץ': נגיד שזאת עיר"

הסדרה התיעודית החדשה בנטפליקס, שמזמנת מפגש פסגה משעשע בין פראן לייבוביץ’ למרטין סקורסזי, היא גם שיר הלל לניו יורק

רותה קופפר 08:1212.01.21

בראיון לקראת עליית הסדרה התיעודית החדשה, "פראן לייבוביץ': נגיד שזאת עיר", מספרת הכוכבת והמפיקה השותפה, לייבוביץ', שכאשר הבמאי מרטין סקורסזי, שכבר עשה עליה סרט דוקומנטרי לפני עשר שנים ("דיבור ציבורי"), הציע לעשות פרויקט נוסף אתה, היא מיד סירבה.

 

"אם מישהו היה עושה יותר מסרט דוקומנטרי אחד על בן אדם, והבן אדם הזה הוא לא ג'ורג' וושינגטון, הייתי מגלגלת עיניים", אמרה. ובכל זאת הסופרת, הסאטיריקנית והעיתונאית, שהחלה את דרכה במגזין "אינטרוויו" של אנדי וורהול, הסכימה. היא עשתה את הסדרה מבלי לוותר על גלגולי העיניים.

פראן לייבוביץ' ומרטין סקורסזי ב"נגיד שזו עיר". להיות שנון זה גם קלישאה ניו יורקית פראן לייבוביץ' ומרטין סקורסזי ב"נגיד שזו עיר". להיות שנון זה גם קלישאה ניו יורקית צילום: NETFLIX

 

ולצדם, יש גם תובנות מצחיקות בקולה המחוספס והמעט מאנפף — גם סמל לניו־יורקיות — על העיר, על תרבות ועליה: יהודייה שההיכרות הראשונה שלה עם התרבות והפוליטיקה האמריקאית היתה באמצעות גבר שחור, הסופר ג'יימס בולדווין. יש בסדרה גם סיפורים מן העבר של העיר, על אגדות ג'אז, תיאטרון, ספרות ואמנות, שהיו חבריה הקרובים, דרך הפריזמה של סקורסזי, אחד הסמלים הבולטים והמזוהים ביותר עם ניו יורק.

 

מקור השם "נגיד שזאת עיר", היא עצה, יותר נכון גערה, שמתמצתת בעצם את תפישת העולם של לייבוביץ' ושל הסדרה עליה. זה משהו שהיא נהגה לומר לתיירים שפקדו (עוד יפקדו) את ניו יורק. היא קוראת להם "מטומטמים", מזכירה שלפני הקורונה היו בכל שנה 58 מיליון מהם בעיר, שחיים בה 8.5 מיליון בני אדם, ואי אפשר היה ללכת ברחובות. כל פעם שהיא היתה רואה קבוצה של תיירים מתגודדים באמצע הרחוב ומפריעים לה בדרכה, היא היתה צועקת עליהם "זוזו, בואו נגיד שזאת עיר", כלומר עיר, שאנשים חיים בה ורוצים להגיע למקום שהוא לא טיימס סקוור (כמה מלים רעות יש לה להגיד על המקום הזה). כעת, בתקופה שהעיר התרוקנה מתייריה ומפעילות התרבות שלה, הקונטקסט הוא אחר.

 

ניו יורק, שהסדרה בת שבעת הפרקים, היא גם עליה, מעוררת געגועים. אפילו בזה שהצילומים, שהתרחשו לפני הקורונה, מתקיימים במסעדה או בר (בסרט מלפני עשור זה היה ב"וייברלי"), כאשר ברקע, ואפילו לפעמים בשולחן שלהם, באופן טבעי יש עוד אנשים, ללא מסיכות. למעשה הסדרה היא שיר הלל לניו יורק, גם אם לייבוביץ מגלגלת עיניים אל מול הקלישאה; כי לשבת עם חברים מעניינים סביב שולחן במסעדה ולהיות שנונים, הוא אחד הדברים שמאפיינים את העיר הזאת. כך נהגה לעשות דורותי פרקר והחוג המרושע שלה, וכך גם לייבוביץ, הנחשבת לדורותי פרקר של שנות ה־70, המשיכה לעשות עד הקורונה.

 

בחירה נוספת של סקורסזי היא לצלם אותה מהלכת בנעליים מכוסות בכיסויים חד פעמיים והיגייניים בתוך מודל מוקטן של העיר — עבודת אמנות מ־1964 במוזיאון קווינס — היא הברקה. זה היפוך של התחושה שהעיר משרה על המסתובבים בה, עם כל גורדי השחקים, המוני האדם הנוהרים ברחובות, הגורמים לך להרגיש קטן ואנונימי. פתאום זאת היא שמיתמרת מעל כולם, מסובבת לאט בין המגדלים המוקטנים ומזכירה שהאנשים הם שעשו אותה למה שהיא.

 

הסדרה מורכבת גם מצילומים שלה מסתובבת ברחובות האמיתיים (כאמור, לפני הקורונה), וכן בפגישות באולם תיאטרון שבו היא משיבה לשאלות מהקהל. משובצים גם הרבה סרטונים של מרווין גיי, טוני מוריסון (הלקוחים מהסרט הקודם שסקורסזי עשה), חברים ומכרים אחרים שהם איקונות תרבותיות כמו ספייק לי, אלק בולדווין ואוליביה ויילד.

 

"נגיד שזאת עיר" היא כל כך שונה מרוב התוכן של נטפליקס, וזה מבורך. המפגש בין לייבוביץ' לסקורסזי הוא נהדר והמחווה לעיר באה בתזמון שבו התיירים הרבים פסקו מללכת בעיר שאליה הם מתגעגעים. אבל כמו עם כמעט כל דבר בשירות הסטרימינג הזה, נדמה שאפשר היה לארוז את זה בפחות פרקים, כי כפי שאמרה מישהי חכמה ושנונה, לא מדובר בג'ורג' וושינגטון.  

x