קולנוע וטלוויזיה

היוצר שחר מגן: "אני צריך חידה וגופה כדי לכתוב"

מגן יכול היה לצלם באירופה את “דיבוקים", סדרת הפנטזיה שכתב בקופרודוקציה עם +CANAL הצרפתית, שהופקה בסכומי עתק ונקנתה על ידי HBO האמריקאית. אף שבחר בבאר שבע, הוא שמח ש”אין בה מה שהיוצרים הישראלים מציגים בחו”ל” אלא פשוט סיפור קטן על כלה עם סכין ביד

רותה קופפר 07:5907.12.20

"דיבוקים", הסדרה החדשה של שחר מגן, התחילה בשיחה מקצועית עם המפיקה הצרפתית קרולין בנג'ו ("קמים לתחייה"). הוא בדיוק הגיע לפסטיבל סיריס מאניה והציג את "בתולות", היצירה הקודמת שלו. בניסיון להסביר לה על הרעיון לסדרה החדשה, אמר לה שמניסיונו רוב החתונות משעממות. "שום דבר לא מרגש. הכל אותו הדבר. הטקסיות מעקרת את הרגש. שלושת האחים שלי התחתנו, גם חברים שלי. לא היתה חתונה שהתרגשתי בה. יכול להיות שאני הבעיה", הוא מספר. ואז מצא פתרון לשיעמום. "מה היה קורה אם היתה חתונה שבה הכלה הורגת את החתן?". המפיקה התלהבה, וכך יצאה לדרך הסדרה החדשה, שהיא קופרודוקציה של yes הישראלית, +CANAL הצרפתית ו־HBO Max האמריקאית שעלתה בשבוע שעבר ב־yes.

 

 

מתוך “דיבוקים". “הסדרה מתעסקת בהתעללות, ולכן לא יכולתי לבחור בנקודת מבט של גבר" מתוך “דיבוקים". “הסדרה מתעסקת בהתעללות, ולכן לא יכולתי לבחור בנקודת מבט של גבר" צילום: באדיבות YES

 

"דיבוקים" היא סדרת מתח מיסטית, המתחילה בחתונה שמשתבשת, ומתפתחת לכיוונים אחרים "שמתקשרים לעניין שיש לי בהצגה 'הדיבוק' שזה טקסט שאני נורא אוהב — על דברים שהם בין פנטזיה לאמונה, ועוסקים גם במלחמה הפנימית של הגיבורה הנשית".

 

כפי שתיאר מגן למפיקה הצרפתית באותה שיחה קודמת, האירוע אכן נהיה לחתונת דמים. בשלב שבו הזוג עומד מול עוגת קומות מפוארת, האורות באולם כבים, וכשהם נדלקים חזרה, החתן ערן (אמרי ביטון, "שעת נעילה") שרוע על הרצפה מת, כשגרונו משוסף. הסכין המגואלת בדם נמצאת בידה של הכלה נטלי (השחקנית הצרפתייה נדיה טרסקוביץ'), עולה חדשה מצרפת, שטוענת שלא היא זו שדקרה.

 

בשלב זה נכנסים לתמונה, המדברית המאובקת, שוטרי משטרת באר שבע — אסתי הבלשית הלא מיומנת אך הדוברת צרפתית (נועה קולר, "חזרות", שלא באמת יודעת צרפתית, אבל מצליחה לשכנע גם בזה), והמפקד שלה רפי (צחי גראד, "מי מפחד מהזאב הרע?"). הם מנסים להבין אם נטלי אכן רצחה ולמה. קארים מהקונסוליה הצרפתית (השחקן הצרפתי המוערך רדה קאטב, "יוצאים מן הכלל") נקרא לסייע לנאשמת ולמשפחתה, כולל לאביה (שחקן־העל הצרפתי צ'אקי קריו, "הנעדר/ת").

 

ככל שהחקירה מתקדמת, כך מתגלים עוד פרטים על הקשר בין בני הזוג, ועל הכלה ומשפחתה, דברים הקשורים לדיבוקים וכלות. בסדרה משתתפים גם אוולין הגואל, חנה אזולאי הספרי, שאדי מרעי ורועי ניק. את התסריט כתב מגן יחד עם ולרי זנאטי, ואת הסדרה ביים תומאס וינסנט, במאי הסדרה המצליחה של בי.בי.סי ונטפליקס "שומר ראש".

 

בצרפת הסדרה התקבלה באהדה. "לה מונד" קבע שזה "מותחן מסחרר בעל נופך פנטסטי"; ב"לה פריזיאן" נכתב כי "תחושת כישוף אופפת אותך ואינך יודע מה יהיה הצעד הבא", ובמגזין "אל" כתבו כי זו "פנינה שראוי לצפות בה עד שהיא נהפכת לאובססיה". אכן הסדרה, המתרחשת בבאר שבע, כאילו מתקיימת בספרה אחרת. היא מותחת ומושכת, והיא צולחת את היומרה של הפנטזיה, בזה שהיא שומרת על המתח בין השדים שבנפש לאלה שאולי אורבים מבחוץ.

 

שחר מגן, בן 44, במקור מרמת גן. למד קולנוע באוניברסיטת תל־אביב. ספרו "שחיטה שחורה" (2006) היה מועמד לפרס ספיר לספרות. הוא כתב לטלוויזיה, בין היתר, את "ילדי ראש הממשלה" ואת "בתולות", יחד עם אדם סנדרסון. "במידה מסוימת 'דיבוקים' היא המשך של 'בתולות'", הוא אומר. "בכל הסדרות אני בעצם מתעסק באמונה. אני אוהב את הפנטזיה והאפשרות הגלומות בעולם אחר. לא גדלתי על זה כילד, לא צלחתי את הפלך ב'שר הטבעות'. הגעתי לפנטזיה דווקא בגיל יותר מבוגר. אני נורא אוהב להמציא עולמות, כוחות־על — זה המניע של התסריט”.

 

אבל, מוסיף מגן, “בארץ קשה לעשות את 'משחקי הכס'. כי אין פה תקציב לדרקון. 'בתולות' בעצם נולדה מתוך הדבר הזה — איך אתה מתאר עולם פנטסטי, ומאמין לו, מבלי שאתה רואה דבר. מתוך דלות החומר בעצם רציתי לייצר את העולמות האלה. ב'דיבוקים' אני רוצה שככל שיתקדמו בצפייה, הצופים ישאלו את עצמם 'זה אמיתי? יש דיבוק שיכול לתת הסבר אחר, או שזה רק סיפור רצח עם אשה משוגעת?'. אני תמיד מקווה שהצופה יעדיף את הפנטזיה. זה יהיה הסיפור הכי שלם והכי טוב".

 

הפעם הפנטזיה התאפשרה גם בזכות מקורות ההפקה. "הסדרה התחילה כצרפתית לגמרי. היא יועדה ל־+CANAL, עשינו סיורים במקומות מאוד כיפיים בצרפת ובספרד. אבל משהו שם זייף", הוא מספר. "אני לא הכרתי את הדמויות. והרגשתי שהם לא כל כך אוהבים שיש אמונות טפלות בצרפתית. משהו שם לא נראה להם. אז הם אמרו: 'בוא תעשה את זה בישראל. תרבות שאתה מכיר'. פתאום זה ישב".

 

ואז הסדרה, שכתב יחד עם ולרי זאנטי — צרפתייה שגדלה בישראל ולמדה בתיכון בבאר שבע, ומכירה את שני העולמות — נבראה מחדש. לוהקו שחקנים ישראלים וצרפתים מובילים. והבמאי תומאס וינסנט נבחר לאחר התלבטות. "נפגשתי עם כל מיני במאים, כולל כריסטיאן מונג'ו, הבמאי הרומני של 'ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים'. הוא הסביר לי מה הוא חושב שצריך להיות בסדרה והרגשתי שאנחנו לא מתאימים, שהוא מעדיף את נקודת המבט הגברית ואני רציתי את נקודת המבט של האשה. הסדרה מתעסקת בהתעללות, ולכן במיוחד לא יכולתי לבחור בנקודת מבט של הגבר.

 

"חוץ מזה, במאי קולנוע הם לפעמים חזקים מדי. הם באים לעשות פיצ'ר ולא טלוויזיה. בטלוויזיה, בסופו של דבר, כמה שהוויזואליה מאוד חזקה, מה שמוביל את היצירה הוא הטקסט. במאי הקולנוע הטובים נאבקים בזה. הם מתעמתים עם טלוויזיה, לא עושים אותה. מונג'ו הוא איש מבריק ומקסים, אבל בסוף שנינו הרגשנו שזה לא מתאים. הרגשתי שקשה לי להיפרד מהסיפור ולתת לו אותו”.

 

מגן מספר ש"היו עוד כל מיני במאים אחרים, אירופים, במאי חלום כאלה. ואני רציתי את תומאס. הוא קרא את התסריטים ונורא התלהב. נפגשנו בפריז ומשם זה כבר רץ מהר".

ברגע שהוחלט שהסדרה תצולם ותהיה גם ישראלית, yes נכנסו לתמונה (אחר כך גם HBO Max), אבל "זה לא פשוט לעבוד בשביל קופרודוקציה, כי אתה משרתם של כמה אדונים. הלב שלי ישר הולך עם הישראלים. כי הם מבינים אותי. יש לנו טעם משלנו. ועם הזרים — תמיד יש הפחד שיסתכלו עליך מנקודת מבט אקזוטית. אני שמח שבסיפור הזה לא נמצאים הדברים שישראלים מראים בחו"ל. זה סיפור משפחתי קטן נטו. אף אחד לא מתעסק בכיבוש בצורה ישירה. זה תהליך קשה וארוך והפקה גדולה ויקרה".

 

שחר מגן. "בארץ קשה לעשות את משחקי הכס כי אין פה תקציב לדרקון. בעצם מתוך דלות החומר התחלתי לייצר עולמות של פנטזיה" שחר מגן. "בארץ קשה לעשות את משחקי הכס כי אין פה תקציב לדרקון. בעצם מתוך דלות החומר התחלתי לייצר עולמות של פנטזיה" צילום: אביגיל עוזי

 

על פי הערכות, הושקעו בכל פרק כמיליון יורו, דבר שהורגש לדברי מגן בצילומים. "כשהגעתי לסט של החתונה, הופתעתי מכמות האנשים. לרוב אתה כותב סצנה של חתונה ויש שם 60 איש, אצלנו היו 300 וכולם לבושים יפה. כיף שיש דברים שאתה מקליד ולא צריך למחוק. זה פתח אצלי רעב".

 

בינתיים הוא משביע את הרעב בכתיבה אינטנסיבית לכמה פרויקטים. בין היתר לסדרה על מבצע סיני, על קבוצה של חיילים פחדנים, ובמרכזה אשה. “חייבת להיות אשה”, הוא אומר. הוא לא כותב בקלות, אבל הוא כותב כל הזמן. "אני עובד בזה יומיום, ויחסית אני מהיר. בגלל שאני כפייתי. עד שאני לא פותר את החידה, אני לא מוותר".

 

האם ידע את הפתרון לחידה של “דיבוקים” מראש? "לא. גופי שידור תמיד רוצים לדעת את העלילה ואת הסוף, ואני לא מוכן להגיד. אמרתי להם שיסמכו עליי, שאני יודע לאן זה הולך. אני מאמין שאם אתה בוחר בנושא שמעניין אותך, כזה שלא התנפלת עליו מיד, שלקח לך חודשים ואפילו שנים לבחור אותו — הסוף יהיה בסדר. זה ייפתר. הרי בסופו של דבר מי זוכר את הפתרון? זוכרים את הדמויות”.

 

על הבחירה בז’אנר הוא אומר: “אני אוהב מתח, אוהב את זה כצופה, כקורא וגם כיוצר. זה מפעיל אותי. זה מנוע שאני מתקשה לכתוב בלעדיו. אני צריך חידה, צריך גופה. מי עשה את זה? פצצה מתקתקת. כי אני לא יכול לכתוב סדרות כמו 'פליבג' או 'איש חשוב מאוד'. אין לי האיבר הזה בגוף, הלהבות שלי יותר גדולות, מה שאני צריך זה דם".

x