שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
אמנות ועיצוב

האמן רועי רוזן: "חשבתי שהמוות שלי זה לא ביג דיל"

במשך שבועות התעלם רוזן מכאבים, ורק כשהתמוטט אובחן כלוקה בסרטן העצמות. מחוויית האשפוז יצר עבודת אמנות חושפנית במתכונת של חוברת צביעה. "הטקסט המשחקי אפשר לי לגעת בחומרים הקשים". העבודה מוצגת בכנס ירושלים לאמנות, בפסטיבל מנופים

דנה גילרמן 07:3727.10.20

חוברת הצביעה “Lucy Is Sick”, שיצר האמן רועי רוזן ותוצג מחר בפסטיבל מנופים בירושלים, היא העבודה החושפנית ביותר שלו עד כה. בחוברת בת 20 העמודים, הכוללת טקסט ואיורים בשחור־לבן, מתאר רוזן בדייקנות מכאיבה את המסע שעבר מרגע שגופו החל לגלות סימני קריסה, דרך הדיאגנוזה באפריל 2019 שהוא לוקה בסרטן עצמות (״מיאלומה נפוצה, אפילו אני הייתי צריך לחפש על זה בגוגל״) ועד לטיפול ולהבטחה שהכאבים ייחלשו עם הזמן.

 

כעת המחלה בנסיגה אך דורשת תחזוקה קבועה כחלק משגרת חיים. רוזן (57) נראה מצוין, הוא ״קצת עייף״ אבל חזר ללמד ולצייר, פעולה שלמד להעריך כמה היא חסרה לו רק כשאיבד את היכולת לעשות זאת. ״חבר שלי מקס שאל אותי בבית החולים אם יש משהו שאני מתחרט עליו, ברגע כזה שאתה מרגיש שאולי החיים עומדים להיגמר. אמרתי לו שהדבר היחיד שאני מתחרט עליו או מרגיש רצון זה לצייר, כי באותו הרגע לא היתה לי היכולת המוטורית. האתוס שלי כצייר היה שאתה מצייר רק אם יש לך סיבה טובה, למשל פרויקט חשוב. ברגע שאיבדתי את היכולת לצייר, ידעתי שאני מת לצייר, ומיד כשהיכולות המוטוריות חזרו - חזרתי לצייר ביג טיים״.

 

רוזן הוא אחד האמנים המסקרנים והחכמים בשדה המקומי ואחד האמנים הישראלים המוערכים ביותר בשדה הבינלאומי, בעיקר באירופה. דרכו של רוזן לפסגה היתה אטית אך נחושה, והמאמץ השתלם: לפני כשנתיים הציג תערוכת יחיד במרכז פומפידו בפריז, ״סיפורים בחשכה״, זאת לאחר השתתפות בדוקומנטה החשובה לאמנות בקאסל ב־2017 ולאחר תערוכת יחיד גדולה במוזיאון תל אביב ב־2016.

 

הומור ופורנוגרפיה, פילוסופיה ופוליטיקה, מחלות ומוות נכחו תמיד ביצירתו. עיסוק במוות מעיד לעתים על היפוכונדריה, אולי אפילו מעין תקווה שהעיסוק המטאפורי ידחה את הממשי, אך רוזן מציין כי ההפך הוא הנכון. ״אני הייתי שייך לז׳אנר של האומניפוטנט״, הוא אומר. ״מעולם לא חליתי במחלה רצינית ולא הלכתי לרופאים. בגלל זה, כשהתחילו הכאבים בצלעות, לקחתי משככי כאבים והמשכתי להתנהל כרגיל. אמרתי, ׳או.קיי, צלעות נשברו, הן יתאחו, אין טעם ללכת לרופא׳. עשרה ימים לפני הדיאגנוזה עוד הלכתי ללמד במדרשה, זה היה מטורף, בקושי יכולתי להזדקף. איכשהו שכנעתי את עצמי שאני לא יכול לעשות את זה לתלמידים ששילמו שכר לימוד. אני מאמין שזה גם נבע מהפחד מלשמוע חדשות רעות״.

 

רק כשכאב חד ובלתי נסבל הפיל אותו במדרגות העולות לסטודיו בקומה השנייה בביתו (סצנה המתוארת בחוברת), הבין בעידוד הגלריסט שלו צקי רוזנפלד שכדאי לו להיבדק. בתוך זמן קצר הגיעה האבחנה ובעקבותיה חודשים של טיפול, כששיאם היה השתלה עצמית של מח עצם, שחייבה בידוד ממושך.

 

רועי רוזן רועי רוזן צילום: עמית שעל
יצירתו של רוזן המתפרסת על פני 30 שנה משלבת יופי, פתיינות ובוטות. הבוטות מתאפשרת בזכות מלכודת הפיתוי שהוא טומן לצופים. כך, למשל, היה בסרט ״ערוץ האבק״ שבו שילב בין שואב האבק של דייסון, קטעי חדשות ממתקן חולות, מיניות פרובוקטיבית וזמרי אופרה, כדי לדבר על שנאת זרים ופערים חברתיים. כך גם היה בתערוכה ״חיה ומות כאווה בראון״, שבה התבקשו הצופים להיכנס לדמותה של בראון ולדמיין את עצמם בתפקיד הפילגש של היטלר. הרישומים היפים וההעמדה המסקרנת בחלל יצרו את הפיתוי שבסופו של דבר נתן תחושה של אגרוף בבטן.

 

בחוברת החדשה שיצר, בניגוד ליצירותיו המורכבות והעשירות בציטוטים תרבותיים, מראי מקום ושכבות של ידע מתחומים מגוונים, יש משהו ישיר מאוד, סגפני ואישי. לצד אבחנות רפואיות (למשל: ״תאי פלזמה נודדים משתנים ומתרבים, כובשים את מח העצם, הורסים את המערכת החיסונית של הגוף, מעודדים הרס העצמות״) הוא מתאר תחושה חזקה של פגיעוּת וחוסר אונים, חרדה ובושה.

 

גם הפעם משתמש רוזן בדמות פיקטיבית - טקטיקה המאפיינת את יצירתו. הפעם זו לוסי, דמות מספר שכתב לפני כ־30 שנה כשחי בניו יורק, דיוקן עצמי עם שם נשי המאפשר לו לכתוב בגוף שלישי ולייצר ריחוק. הטקסט משדר תחושה של התמסרות ופגיעות ונוצרת חוויה אינטימית וייחודית בין הכותב לבין הקורא, כזו המאפשרת לחוות את הכאב והאימה, כמו גם את רגעי ההקלה והצחוק.

 

רוזן מייצר התבוננות מקורית על פרטי היומיום הפרוזאיים בבית החולים שמתבטאים בעיצוב הפנים וב”ארכיטקטורת האימה”, כהגדרתו. למשל, הכורסה של טיפולי הכימותרפיה נדמית ללוסי ״כמלכודת מפלצתית שמעבירה צמרמורת בעמוד השדרה הבעייתי שלו״, והוא מתעקש להישאר ולקבל את הטיפול בכיסא הגלגלים. כפתור הנירוסטה בשירותים, שנועד להורדת המים ו״הלחיצה עליו היא בלתי אפשרית עבור לוסי״ במצבה הרפואי, הוא ״מתקן סאדיסטי שנועד להשפיל מטופל כמותו. איך המעצב יכול היה להיות כל כך רשלן מבחינה פלילית?״, הוא שואל.

 

״לוסי חולה״ נוצר במקור עבור פסטיבל אמנות בינתחומי אוסטרי, ״Steirischer Herbst״, שהתקיים בתחילת החודש ואותו אצרו קתרינה דה גוט ודיוויד ריף המלווים את עבודתו של רוזן בשלוש השנים האחרונות. ביולי השנה הם פנו אליו והעלו את הרעיון שייצור עבודה הקשורה למחלה ונמעניה יהיו מטופלים בבית החולים הציבורי של גראץ, במקביל לצופי הפסטיבל שקיבלו אותו בדואר. ״המחשבה על לכתוב יומן הרתיעה אותי״, אומר רוזן. ״היה לי מאוד קשה לבוא חשבון עם החוויות שלי במחלה הזו”.

 

 

איורים מחוברת הצביעה "Lucy Is Sick" של רועי רוזן איורים מחוברת הצביעה "Lucy Is Sick" של רועי רוזן צילומים: רועי רוזן
 

הקושי, הוא אומר, “היה פשוט לחזור לרגעים שהם בלתי נסבלים. כלומר להתמודד עם כאב, עם פחד מוות, עם אחריות לילדים שאתה חושב שאולי תצטרך להיפרד מהם” (לרוזן שלושה ילדים בני 8, 17 ו־22).

 

״מכיוון שביליתי תקופה מאוד משמעותית בבית חולים, והזמן שם והאופי המיוחד של זמן בבית חולים העסיקו אותי, שאלתי את עצמי מה אני יכול להציע לחולים בבתי חולים. עלו מחשבות על בידוד שקשור למחלה וגם על בידוד שקשור לקורונה וגם על זמן הפנאי. כך עלה הרעיון של חוברת צביעה שיש בה כללי משחק, ולכן הטקסט הוא משחקי. זה מה שאפשר לי לגעת בחומרים המאוד קשים האלה. כשניסיתי לגעת בהם בצורה יותר יומנית או ישירה, לא הצלחתי״.

 

למה?

“אני חושב שטקסטים על מחלות יכולים להיכתב במדף של ספרות עזרה עצמית, ניו אייג׳ או ממואר. אני תפסתי את הטקסט כיצירת אמנות והיה לי קושי להבין מה הוא אמור להיות, למי הוא מיועד, ומה הערך הטקסטואלי שלו. עם זאת, עלה בי הצורך להנציח משהו. כשאתה עובר מחלה קשה הזמן נהיה גורם מאוד מתעתע במובן הזה שיום יכול להימשך כמו עידן ולעומת זאת דברים שקרו רק לפני יומיים פתאום נשכחים. גם בגלל הפן הטראומטי של חלק גדול מהאירועים וגם בגלל שהוא מתכווץ ומתרחב באופנים שהם מאוד לא צפויים. אני חושב שזה קורה לנו קולקטיבית גם עם הקורונה״.

 

רוזן מציין שחלק מהמעצור שהיה לו בכתיבה נבע מכך שחלק גדול ממה שהיה לו להגיד על מוות, ״על להיות זומבי, כלומר מת חי״, הוא כבר אמר. ״את הסרט ׳הילריוס׳ שיצרתי סיימתי במשפט ׳יש לי סרטן, תודה רבה׳ לקול מחיאות הכפיים של הקהל, וגם הסרט ׳וידויים׳ נכתב ממצב של מחלה ספקולטיבית ש׳כנראה כבר הרגה אותי כשאתם רואים את הסרט׳״.

 

אבל יש הבדל בין לפנטז על מחלה לבין לחיות אותה במציאות. אתה לא באמת חשבת שתהיה חולה.

“לגמרי האמנתי בזה. זו לא אמונה, זו ידיעה. אף אחד לא יודע שום דבר, אבל אנחנו כולנו יודעים שהמצב הבריא והמצב השפוי והמצב של השליטה המלאה בגוף שלנו תלויים על חוט השערה, ואני כילד הייתי מאוד מסויט ומאוד עם פחדים ומחשבות קשות על מחלות ומוות. אני מודה שהיה משהו מפתיע בריאקציה שלי בזמן אמת למחלה. התחושה שלי היתה שזה לא ביג דיל. כלומר, זה ביג דיל מאוד ועם זאת, או.קיי, אז אני אמות. המחשבה היתה באמת רק כמה זה יהיה קשה לילדים״.

 

ועדיין יש פה מעבר חריף, טראומטי.  

“מה שחוויתי זה משהו שאפשר לקרוא לו שינוי הווייתי. כמו כשאתה הופך להיות הורה ומשהו בך משתנה, אתה חדל להיות האדם היחיד ויש לך מין פונקציה שאיכשהו מגדירה את המצב הקיומי שלך מחדש. להיות חולה זה להיות שייך לממלכת החולים, כפי שכתבה סוזן סונטאג ב’המחלה כמטאפורה’. במובן הזה הקרבה אל המוות או הדיאלוג איתו אולי משתנים והדברים לובשים צורה קונקרטית שלא יכולת לדמיין אותה קודם. אבל זה לא דבר אחד. ההווה המתמשך הוא כל כך מרובה פנים. כל יום נתון יכול להיות בו רגע של סבל מאוד גדול או רגע שיש לך רגיעה מהכאב ואז אתה נהנה לנשום אוויר או לקרוא משהו יפה. אני לא רוצה להעמיד פנים. כן, זו היתה תקופה גיהינומית במידה רבה, אבל לא היה יום שלא היו בו רגעים של פיצוי״.

 

הרבה אנשים מתייחסים למחלה כמאורע שמשנה את חייהם. נשמע שפשוט אצלך זה על הרצף של החיים.

“זה לא נכון. זה שינוי מאוד דרמטי. בעיקר בתפיסה של עצמך או באופן שבו אתה אובייקט עבור אנשים אחרים, אתה מרגיש באופן מאוד ברור מושא למבט של הסביבה, שאולי יש שם ממד של רחמים או של זהירות או רתיעה או דברים שקשורים לידיעה שהמחלה היא שם. אז כפי שאמרתי קודם, זה באמת שינוי הווייתי. אתה דבר אחר בעולם וגם בפני עצמך. אתה אזרח אחר בתוך הגוף שלך. אתה חווה בצורה מאוד חד־משמעית את הרגע שבו משהו מתחולל והוא לא בשליטתך ולא תלוי בך. הרגע הזה שאני מתאר של הקריסה במדרגות זה רגע שבו הרגשתי את המוות, חלק מהתהליך של להיות נהרג, להיות מומת על ידי הזר שבתוכך. במובן הזה זה שינוי מאוד דרמטי. אבל דברים מסוימים שאת מצביעה עליהם, מין דעות קדומות כאלה, למשל שאנשים אומרים ׳המחלה היא מתנה׳, ממש לא. אני לא מאחל את זה לאף אחד. לא חוויתי איזושהי הארה, אבל מצד שני גם לא חוויתי מין ייאוש תהומי או תבוסה. נותרתי עם המון תיאבון ואהבה לחיים״.  

 

קבלו ניוזלטר יומי המסכם את חדשות היום ישירות למייל שלכם. לחצו להרשמה

x