שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
במה

הבמאית אילאיל סמל: "תפקידי לא לעשות טוב לצופים"

כשהחלה סמל לעבוד על “מעגל הגיר", לא ידעה עד כמה יהפוך לאקטואלי: “כמו אז גם היום, כשהמנהיגים מושחתים, האנשים הקטנים סובלים", אומרת בתם של אנשי התיאטרון נעם ונאוה סמל

מאיה נחום שחל 08:3821.09.20

ההצגה "מעגל הגיר" בבימויה של אילאיל סמל בבית הספר למשחק גודמן בבאר שבע נפתחת בסעודת חג מושחתת בביתו של המנהיג המסואב, כשבחוץ הפגנות סוערות וקבצנים הצועקים נגד השלטון. "כשהתחלנו לעבוד על זה בשנה שעברה, עוד לא ידענו עד כמה הטקסט רלבנטי", מספרת סמל. "לא היינו צריכים לשנות הרבה כדי שהוא ידבר על התקופה. תמיד כשהמנהיגים מושחתים, אז האנשים הקטנים סובלים".

 

ההצגה “מעגל הגיר”, עיבוד עדכני לקלאסיקה של ברטולט ברכט, עלתה במסגרת "תיאטרון בפטיו" תחת כיפת השמים — גם בגלל הנחיות הקורונה אבל גם “כי התיאטרון מותקף ומאוים שהוא מנותק מהמציאות, אז להוציא אותו לרחוב זו חתימת חוזה חדש עם הקהילה. אנחנו לא נישה בתוך החברה אלא יוצרים איתכם ולמענכם”, אומרת סמל. היא הועלתה כמה פעמים והמשך הצגתה נדחה עקב המצב. בעיבוד הזה מקום ההתרחשות הועתק מגיאורגיה לפלשתינה של שנות ה־30 , תקופת המנדט הבריטי, ומשולבים בו קטעים בערבית ושירים: אשת המושל בורחת רגע אחרי המרד הגדול שבמהלכו נרצח בעלה ונוטשת את בנם התינוק. משרתת ערבייה בשם גרוּשֵה אוספת אותו לחיקה ומגדלת אותו. כשמסתיים המרד ואשת המושל דורשת את בנה בחזרה, נאלץ השופט אצדק להכריע למי יינתן הילד באמצעות מבחן מעגל הגיר.

 

 

 הבמאית אילאיל סמל . "אני מתכוננת ליום שאני אהיה אמא בלי אמא שלי. מאז שאמי נפטרה, מה שהכי קשה לי זה שהיא לא תראה את ההצגות ואת הילדים שלי" הבמאית אילאיל סמל . "אני מתכוננת ליום שאני אהיה אמא בלי אמא שלי. מאז שאמי נפטרה, מה שהכי קשה לי זה שהיא לא תראה את ההצגות ואת הילדים שלי" צילום: תומי הרפז

 

סמל מספרת שמילדות ביקשה לשמוע סיפורים מתקופת המנדט במושבה נס ציונה שבה כיהן סבה יוסף סמל כראש המועצה. "סבא וסבתא שלי דיברו ערבית שוטפת. וכמו שהמשרתת בהצגה ערבייה, גם לאבא שלי היתה מטפלת מיתולוגית ערבייה שנעלמה עם פרוץ מלחמת העצמאות. נראה לי שלפני קום המדינה השאלה של זהות קוטבית לא היתה כזו חריפה ואפשר היה לראות כל אדם כאדם. רציתי לחזור ולעסוק בשאלה הזאת".

 

סמל מוסיפה שכשהחלה לעבד את המחזה, גילתה שההפגנות שהיו בארץ ישראל בשנות ה־30 הן כמו היום — על מנהיגים מושחתים שאוהבים חיים ראוותניים, שמפניה ותכשיטים, כשבינתיים האנשים הקטנים מתקשים להתקיים. “אני מוצאת נחמה בלחזור אחורה ולראות שגם ברגעי המשבר הכי גדולים אנשים לא הפסיקו ליצור. גם ברכט כתב את המחזה הזה כשברח מגרמניה לארה”ב. אם אנחנו רק נצפה בחדשות ונלך להפגנות ולא נהפוך את זה למשהו חי, הכל יהיה חסר משמעות. במובן הזה זו מתנה ליצור בתקופה הזאת. הייתי בכמה הפגנות בבלפור עד שההצגה שאבה אותי, אבל מבחינתי לעשות חזרות על טקסט פוליטי ולעלות אותו בכל הכוח — זו המחאה שלנו".

 

לצד זה רגע לפני הקורונה עלתה ההצגה "מי כמוני" שסמל ביימה בתיאטרון גשר על נערים ונערות במחלקה פסיכיאטרית סגורה. בהמשך היתה אמורה להעלות את "הדיבוק" בגרסה פמיניסטית באוניברסיטת תל־אביב, אך זו נדחתה. אבל סמל משדרת אופטימיות: "כשהיער נשרף, הוא צומח מחדש ויש הזדמנות ליצור דברים חדשים. אני נזכרת בסבים שלי שעברו שואה, הגירה וצנע, אז לעומת כל זה לשבת בסגר בתל אביב, להזמין וולט ולראות נטפליקס — זה לא כזה גרוע. מה שקשה זה התחושה שאתה לא חיוני, והחברה לא צריכה אותך. כל התקופה דיברו על לא לסגור את התרבות כי היא ‘עושה טוב לנשמה’. אני רואה בעצמי סוכנת בעולם התרבות והאמנות ותפקידי הוא לא רק לעשות טוב, הוא גם ובעיקר להביע ביקורת ולהצביע על עוולות, להפנות זרקור אל החלשים, אלה שאין להם מספיק ייצוג".

 

אי אפשר לדבר עם סמל ג'וניור בלי להזכיר את הבית האמנותי שבו גדלה. אביה נעם סמל, שניהל את התיאטרונים חיפה והקאמרי, היה נספח התרבות של ישראל בניו יורק וכיום מנהל את תיאטרון הבימה. אמה, הסופרת והמחזאית נאוה סמל, שימשה ביצירותיה הקול של הדור השני לשואה והן מוצגות בכל העולם.

 

"אבא אמר בארוחת הערב בשישי 'אילאיל עשתה הצגה על נס ציונה'. יש בה באמת הרבה מהילדות שלו ומסיפורים ששמעתי, זה הומאז' למשפחה. אני תמיד עובדת ממקום אישי. בהצגה הגיבורה גרושה היא יתומה בת גילי, שלוקחת תינוק לחיקה ולומדת מנשים אחרות את מלאכת האמהות. אני מתכוננת ליום שאני אהיה אמא בלי אמא שלי. מאז שאמי נפטרה, מה שהכי קשה לי זה שהיא לא תראה את ההצגות ואת הילדים שלי".

 

x