$
קולנוע וטלוויזיה

סדרה חדשה מציגה: העבר הסודי של פקמן

הסדרה של נטפליקס על ההיסטוריה של משחקי המחשב לא מחדשת הרבה אך היא נראית נהדר ומהנה מאוד

עמית קלינג 08:1631.08.20

סדרת הדוקו החדשה של נטפליקס “High Score”, באמת עושה הכל כדי שלרגע הצופה לא ישכח שהוא צופה בסדרה על ההיסטוריה של משחקי המחשב. כל שלוש דקות יש מעברון באנימציה מפוקסלת של אירוע היסטורי באמצעות אחד המשחקים המדוברים. רוב הזמן זה עושה שמח בעין אך לפעמים קשה שלא לחשוד שהיוצרים ספקנים לגבי טיב החומרים שיש להם ביד או הכריזמה של המרואיינים שלהם. רובם, מה לעשות, הם מתכנתים ומעצבים צנועים, ללא כל יומרה עבור מסך.

 

 

 

בדומה להם, יש משהו צנוע גם ביומרות של הסדרה עצמה. שנדמה כי הונדסה במדויק להיות מוצר קליל וכיפי, שמתעלם מהצדדים המורכבים והמודרניים יותר של התעשייה. במקום זאת, היא מעדיפה לספר מחדש סיפורים שמוכרים היטב לגיימרים ואנשים מהתחום: איך חברת אטארי נפלה בשנות ה־80 עם "אי.טי.", שנחשב עד היום למשחק הגרוע ביותר בכל הזמנים או איך נינטנדו הסתבכה בתביעת קניין רוחני סביב "דונקי קונג" כשניסתה להיכנס לארה”ב. בסדרה מוצגת הרבה טכנולוגיה נוסטלגית: מחשבים גדולים, ג'ויסטקים מסורבלים ובעיקר המון פיקסלים. זה דוקו שמה שמנחה אותו הוא הצד החזותי לא פחות מהצד הסיפורי.

 

 דוהיי סקור מתוך "High Score" דוהיי סקור מתוך "High Score" צילום: באדיבות נטפליקס

 

כרגיל בהפקות המקור של נטפליקס, יש דגש מיוחד על סיפורים של קבוצות מיעוט בתוך התעשיות האלה: בוודאי בתעשייה כמו הגיימינג, שהיתה (ועודנה) מאוד גברית ולבנה למדי. לפעמים זה עובד מצוין, כמו בחשיפת פועלו הנשכח של ג'רי לוסון, מהנדס שחור שהיה הראשון שהמציא קלטות משחק נשלפות עבור קונסולות (לפני כן כל משחק הגיע על קונסולה ייעודית משל עצמו). הסיפור הזה עובד טוב בגלל שהוא שומר על מאזן עדין בין סיפור חייו של לוסון לבין

הסיפור של התקדמות טכנולוגית בעידן שנראה לנו היום קדמוני לחלוטין. אולם לפעמים זה גורם לסדרה לשים דגש בלתי הגיוני על משחקים זניחים לחלוטין, כמו קטע ממושך באחד הפרקים שעוסק במשחק התפקידים האיזוטרי GayBlade רק בגלל שהוא אחד מהראשונים — והיחידים עד היום — שנעשה מפרספקטיבה להט"בית. אבל המשחק, שרוב מה שמוצג ממנו עוסק בסאטירה על דמויות שמרניות מהחיים הציבוריים של ארה”ב בשנות ה־90, נראה גם חובבני ובעיקר נישתי.

 

"High Score" היא תוכנית בלי קהל יעד מובהק. הגיימרים הכבדים כבר יודעים מה יש לה לספר להם וספק אם היא תמיר את דעתם של מי שלא החזיק קונטרולר בחיים שלו. אבל ששת הפרקים שלה יורדים בגרון כל כך מהר שלא אלו ולא אלו לא ישימו לב למגרעות הקלות שלה לפני שזה נגמר. והיא עושה זאת עם עיצוב נהדר וקרוסלה שלמה של קטעים קצרצרים ממשחקים שלפחות בחלקם שיחקתם מתישהו. נטפליקס יודעים טוב מאוד שזה יותר ממספיק.

 

x