$
קולנוע וטלוויזיה

חיילינו לא שבו בשלום: על הסרט "לכודים תחת אש"

הסרט מתאר סיפור גבורה צבאי כמו מערבון מפעם: הטובים נגד הרעים, האמריקאים נגד האינדיאנים. זה אפקטיבי וזה פטריוטי וזה מיושן

יאיר רוה 08:0420.08.20
“לכודים תחת אש”, סרט מלחמה אמריקאי מורט עצבים, הוא סרט של בנים־של: הבמאי רוד לוריא, יליד ישראל, הוא בנו של הקריקטוריסט הישראלי רענן לוריא, ובין השחקנים תמצאו את סקוט, הבן של קלינט איסטווד, ומיילו, הבן של מל גיבסון. הליהוק לא יכול להיות מקרי. יש משהו מאוד איסטוודי וגיבסוני בסרט הזה: באלימות שלו, בגבריות שלו, באופן שבו הוא מתייחס למסורת קולנועית מעט מיושנת, ובעובדה שזה סרט מלחמה המבוסס על סיפור אמיתי ושממש כמו עם סרטיהם של איסטווד וגיבסון, הצפייה בו מעוררת פולמוס אידיאולוגי ופוליטי.

 

הסרט (“The Outpost” באנגלית), בהפקת הישראלים לשעבר אבי לרנר ובועז דוידזון, מוצג בטרום בכורה באתר ה־VOD של סינמטק תל אביב (cinema.co.il). ביום ראשון ב־20:00 תתקיים באתר ובדף הפייסבוק של הסינמטק שיחת זום עם הבמאי ועם יונתן יונגר, שחקן ישראלי המשתתף בסרט.

 

זה סיפור אמיתי שקרה ב־2009 באפגניסטן, במוצב קדמי של צבא ארה”ב מוקף גבעות ומועד לפורענות, שחיילי הטאליבן מטווחים באופן תדיר את חייליו ומחסלים אותם בזה אחר זה. הפיקוד הצבאי מתעלם מהדרישה לסגור את המוצב ולהציל את החיילים בו לפני שתגיע המתקפה הסופית והבלתי נמנעת. “המוצב האחרון של קאסטר” ו”האלאמו” הם שניים מהכינויים שהמוצב קיבל, כדי לתאר את העובדה שנפילתו בידי האויב היא עניין ידוע מראש.

 

 

הבמאי רוד לוריא הבמאי רוד לוריא צילומים: גטי אימג'ס

 

סרטים על גבורה צבאית יצאו מהאופנה. נראה שהמציאות הפוליטית הפוסט־מודרנית לא מסוגלת לעכל אותם. הרי איך אפשר בימינו לספר סיפור חד־צדדי של מלחמה שבו הנרטיב מוקדש לצד הכובש והופך את האויב להמון נטול פנים וזהות? לכן סרטי מלחמה אמריקאיים מהשנים האחרונות נהפכו לז’אנר המזוהה עם יוצרים מהימין הפוליטי — מל גיבסון ב”הסרבן” ופיטר ברג ב”השורד האחרון”. אבל לוריא וג’ייק טאפר, עיתונאי סי.אן.אן שראיין את חיילי המוצב וכתב את הספר שעליו מבוסס הסרט, מזוהים דווקא עם המפלגה הדמוקרטית. ובכל זאת, הנה הם עושים סרט על הירואיזם אמריקאי, אבל כזה שמתבונן בחיילים בשטח, ובנתק שביניהם לבין דרגי הפיקוד ששלחו אותם אל מותם בסבירות גבוהה.

 

השעה הראשונה של הסרט מזכירה את “בופור” של יוסף סידר (שהיה טוב יותר). אני משוכנע שלוריא ראה את “בופור” ושהסרט שימש לו השראה מסוימת, לפחות בתחילתו. הסיפור הרי כמעט זהה. עד בוא פקודת הפינוי המיוחלת אנחנו נחשפים לדינמיקה המתוחה בין חיילי המוצב. את החלק הזה סידר ביים יותר טוב כשהוא הפך את המוצב שלו למין מבוך רפאים, למצב מנטלי מסוגנן של חיים בלימבו. לוריא, לעומתו, עובד לפי מוסכמות ז’אנריות אמריקאיות ומציג את אנסמבל הגיבורים שלו כמו קאובואים, שמתכוננים לשואו־דאון הבלתי נמנע שיגיע בחצי השני.

 

הסרט "לכודים תחת אש" הסרט "לכודים תחת אש" צילום: גטי אימג'ס

 

אכן החצי השני הוא המעניין בסרט, החלק שעוסק בקרב שכולם ידעו שיום אחד יגיע, ועדיין תפס את כולם בהפתעה. זה חלק פרוע והיפר־אקטיבי שמבוים כמו מערבון מפעם: הטובים נגד הרעים, האמריקאים נגד האינדיאנים. זה אפקטיבי וזה פטריוטי וזה מיושן.

 

לוריא עצמו הוא יוצר מעניין, גם אם תוצרתו לא תמיד אחידה. העניין שלו בגבורת חיילים — שעושים את המשימה שלהם עד הסוף, גם אם הם לא מסכימים עם הפקודות שהם מקבלים — ברור כשמגלים שהוא בוגר האקדמיה הצבאית היוקרתית ווסט פוינט ששירת בחיל האוויר האמריקאי כקצין נ”מ. אחרי שעבד שנים כמבקר קולנוע, הוא פנה לבימוי בסוף שנות ה־90. סרטו השני, “המועמדת”, מספר על האשה הראשונה שמונתה לתפקיד סגנית נשיא ארה”ב, בסרט שבדיוק 20 שנה אחר כך עשוי להפוך מאוד אקטואלי ואולי נבואי. בעת ההכנות שלו לסרט הנוכחי בבולגריה הוזעק חזרה הביתה שם נודע לו שבנו, האנטר, מת במפתיע מדום לב כשהוא בן 27. מי שעוקב אחרי לוריא בטוויטר לא יכול היה להישאר אדיש לאבל, ולהחלטה שלו לא לבטל את הצילומים לסרט שעוסק כולו בדמויות בנות גילו של בנו. האופן שבו לוריא מספר את סיפורם של הצעירים שחיים על סף המוות, שמגיע לבסוף באגביות סתמית, והידיעה שהוא מכיר את האבל מקרוב מעניקים לסרט ממד אסוני נוסף שמעניק לו עוצמה אישית, שהיא מעבר לתיעוד היסטורי של אירוע צבאי אמיתי.

x