שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
אמנות ועיצוב

לג'יין לבטון יש פרפרים בראש

האמנית הבינלאומית ג'יין לבטון יוצרת מיצבים מרהיבים מפרפרים בעבודת יד. בתערוכה חדשה היא מראה “איך היצור השברירי הזה פתאום מקבל כוח"

עילית מינמר 08:0913.08.20

בקומה התחתונה של בית האבן היפהפה בירושלים, בסטודיו שלה, ג'יין לבטון גוזרת עשרות אלפי פרפרים מבדים ישנים, מקצתם בני 60 שנה ויותר, ומניירות ממוחזרים שנצבעו קודם לכן בעבודת יד קפדנית, אחד אחד. כל פרפר הוא יחיד ושונה מהאחרים, כל פרפר נגזר ונצבע בעבודה רפטטיבית, אובססיווית ממש, ויחד היא יוצרת מהם מארג אינסופי של פרפרים, המכסים כיסאות, שלכאורה עפים כולם באותו כיוון כלפי מעלה, אבל עין חדה תבחין כי כמה מהם עפים נגד הזרם, בכיוון ההפוך.

 

עבודה של  ג'יין לבטון עבודה של ג'יין לבטון צילום: ואדים לידין

 

על שולחן ארוך במרכז החדר הצר ניצב כיסא מרשים, מכוסה כולו פרפרים לבנים, צפופים, שובל ארוך של פרפרים נשרך ממנו, כמו היה שמלת כלה מפוארת. בצדו מסגרת כתומה שבתוכה פרפרים כתומים, ועליה משורבטים בצפיפות מלים ומשפטים – חלק ממונולוג של לבטון החושף את פחדיה והשדים בחייה. החל ב־14 בחודש יוצגו אלה ועבודות נוספות בתערוכת יחיד שלה, Obsession, בגלריה פריסקופ בתל אביב שאוצרת אילנה כרמלי לנר. לבטון נולדה בצפון אנגליה, בכפר קטן, לא הרחק מהמקום שבו גדלו האחיות ברונטה, למשפחה אריסטוקרטית. "בכל יום ראשון טיילנו לשם, למקום האפל הזה", היא מספרת. כשמלאו לה 11 נשלחה לבית ספר יוקרתי בכנסייה מוראבית ששכנה במבנה מסוף המאה ה־18. היא היתה היהודייה היחידה בבית הספר, ובכל יום נהגה לנסוע שעתיים וחצי בכל כיוון. "היו לנו מדים מבית המלאכה של דיקנס", היא אומרת בחיוך. החינוך הנוקשה, הציפיות, הביקורות, הפחד מהמורים, ושנאת היהודים שהובילו לחרמות עליה ושלא היתה מודעת לה בגילה הצעיר — עיצבו אותה בשנים אלה. היא לא היתה משנה דבר, היא אומרת, שהרי "זה מה שהפך את האמנות שלי למה שהיא היום".

 

 

 אמנית העיצוב ג'יין לבטון אמנית העיצוב ג'יין לבטון

 

ילדותה משתקפת ביצירותיה, שהוצגו ברחבי העולם, בין השאר בפריז, ניו יורק, מונטריאול, קנדה ("לא בטייט גלרי, או במומה, אבל לשם אני שואפת", היא אומרת), ואחת אף נרכשה עבור מוזיאון ישראל על ידי ראש המחלקה לאמנות מודרנית. היא מעבירה את ימיה בסטודיו שלה, חיה בעולם משלה, מאזינה לפודקסטים של ספרות אנגלית או למוסיקה בווליום גבוה ויוצרת, מפרקת , ממחזרת, משרטטת, גוזרת, צובעת שוב ושוב עד שהצבע נספג והחומר נהיה נוקשה, ואז מדביקה. התוצאה מרשימה. כשהם בדבוקה, צפופים, קשה לראות את יפי הפרפרים, את הכנפיים והמשושים הייחודיים לכל אחד ואחד ובכל זאת יש בהם עוצמה אדירה. לדבריה, אלה "ישויות עדינות שבעצם מגינות על הכיסא — הרי איש לא יעלה בדעתו לשבת עליו ולהרוס אותן בזמן שכל הפרפרים הללו עליו". וכך, היא מסבירה, “מיצורים כל כך שבירים הם נהפכים לבעלי כוח”, מבטיחים את הביטחון של הכיסא הזה.

 

 

עבודה של  ג'יין לבטון עבודה של ג'יין לבטון צילום: ואדים לידין

 

הבידוד החברתי בחודשים האחרונים היה מבחינתה מתנה. ואם בדרך כלל עבודה אחת שלה מתפרשת על פני חודשים רבים, האינטנסיביות של הזמן האחרון הביאה ליצירה פורה בזמן קצר יותר.

 

היא התחילה בפרפרים לבנים ואז לדבריה, היתה חייבת לעבור לשחור ואפור (אפר) ולבסוף לכתום (אש) ושוב לצבע אפור של אפר וחוזר חלילה. "הרעיון של עש צבר המון כוח במוחי, כמו הצללים בראש שלי, הייתי צריכה להפוך אותם לאמיתיים. זו חשיכה יפה. כשאתה צעיר אתה רואה רק את הכאב, אבל זה חושך יפה".

 

מבחינתה, התהליך הזה “משקף את מחזור החיים. לפעמים חשוך, לפעמים מואר, אנחנו עושים טעויות, אנחנו ממחזרים את עצמנו ומשתמשים שוב ביכולות שלנו, לפעמים זה נהדר ולפעמים אנחנו מלאים חששות וספקות, וזה מוביל אותנו לשאול שאלות על עצמנו וכך להתפתח. זה מעגל של יציאה מחושך־לצללים־לאור והוא מבטא למעשה מחזור (רי־סייקל) לידה מחדש (רי־בירת') התחדשות (רי־ניו) שימוש מחדש (רי־יוז). זה מה שנותן את הכוח לא לוותר. זה אף פעם לא מספיק טוב, תמיד צריך לשפר, לשאוף ליצור משהו מושלם שלא קיים".

 

 

קבלו ניוזלטר יומי המסכם את חדשות היום ישירות למייל שלכם. לחצו להרשמה

x