שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
אמנות ועיצוב

האמן אלי שמיר: "המקום הזה שונה מאוד מזה שגדלתי בו"

שמיר, דור שלישי למייסדי כפר יהושע, מתעד מהסטודיו שלו בעמק יזרעאל את נופיו ואת אנשיו. עם שתי תערוכות המוצגות במקביל, וסרט תיעודי שעוסק בדמותו ויושלם בקרוב, העבודות שלו רלוונטיות מתמיד

רעות ברנע 08:3102.08.20

עולם התרבות אמנם במשבר, אבל דווקא עכשיו מציג האמן אלי שמיר שתי תערוכות גדולות במקביל — הראשונה, "זמן דיוקן" במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, והשנייה "גבולות" במשכן לאמנות בעין חרוד. כל זה בזמן שהוא חי הרחק מאור הזרקורים, בכפר יהושע שבעמק יזרעאל, שם נולד וגדל כדור שלישי למייסדי המקום. בסטודיו שלו, שעומד באחד מקצוות הכפר הפסטורלי, ציורים על גבי ציורים מכל השנים, מלבד העשרות שמוצגים כעת בתערוכות. בימים אלה הוא עובד על ציור שזכה לשם "עמק יזרעאל עם נחש", שהעבודה עליו החלה לפני פרוץ המגפה העולמית, אבל קיבל משמעות אקטואלית מאי פעם: "אני מתייחס לאדמה כמשל", הוא מסביר. "העולם כולו צריך להזהר מהאדמה הזו, כמו מנחש. כי בסוף היא תקיא אותנו החוצה, כמו שהנחש מחכה להכיש אותנו אם לא נשים לב".

 

 

 ציור של שמיר מתוך “זמן דיוקן" במוזיאון הרצליה. “יש בציורים שלי הרבה אהבה אבל יש גם ביקורת, על מה שהיה, ובוודאי גם על מה שהיום" ציור של שמיר מתוך “זמן דיוקן" במוזיאון הרצליה. “יש בציורים שלי הרבה אהבה אבל יש גם ביקורת, על מה שהיה, ובוודאי גם על מה שהיום"

 

שמיר (66) גדל והתחנך על ערכי עבודת הארץ, האדמה והחקלאות, אבל מגיל צעיר התחוור לו שלא ימשיך את המסורת המשפחתית ויפנה לאמנות. הוא למד בבצלאל ובהמשך עזב את הכפר וחי בירושלים ובארה"ב. בשנת 1999 חזר הביתה, ומאז הוא שם. זה לא מפריע לו להשתתף בתערוכות רבות בארץ ובעולם, ולזכות בפרסים ובהכרה גם מחוץ למעגל האמנות. כך, למשל, הסרט "שיר ערש לעמק" אודותיו יוקרן בבכורה בפסטיבל דוקאביב וישודר בהמשך בערוץ 8 ב-HOT. "מרגע שהתחלתי לתעד אותו התחלתי להסתכל על הנוף אחרת. זה הכוח והגדולה של הציור של שמיר. בלי לדעת יצא שתיעדתי את העשור הכי משמעותי בחיים שלו, גם מבחינה אמנותית וגם בחיים", מספר שני.

 

מאז ומתמיד עסק שמיר בעבודותיו בסוגיית המקום, בעיקר המקום בו הוא גדל וחי — עמק יזרעאל. "זו לא תערוכה נוסטלגית", אומר שמיר על "זמן דיוקן", בה מופיעים בעבודות נופי העמק אבל כולם על רקע דיוקנאות של אנשי הכפר השונים. "יש בה הרבה אהבה אבל יש בה גם ביקורת על מה שהיה ובוודאי גם על מה שהיום. אני גדלתי אל תוך המקום החקלאי ובחרתי בחירה אחרת, חונכתי שאין דבר ראוי יותר לגבר מלהיות עובד אדמה ומסתבר שלא הייתי בדיוק הגבר-גבר הזה. אבל אני אוהב את העמק. אני לא בא אליו מתוך התנשאות. אני אף פעם לא יותר חכם מהנושאים שאיתם אני מתעסק בעבודות. יש הרבה אמנים שמרגישים חכמים יותר ממושאי הציור שלהם, אצלי תמיד יש דברים שאני לא מבין. עמק יזרעאל יותר חכם ממני. גם המוות, שאני מתעסק בו לא מעט, כמו בציורים בהם ליוויתי את הגסיסה של אבא שלי. אני לא חושב שהבנתי משהו. אולי חשבתי שהבנתי, אבל לא הבנתי כלום”, הוא אומר.

 

“העמדה הביקורתית שלי באה לידי ביטוי יותר בתערוכה השנייה, ‘גבולות’, שם אני טוען שיש עוד מבטים שחייבים לכבד מלבד המבט שלנו. אם אנחנו רוצים לקבל כבוד, אנחנו חייבים לתת כבוד".

שמיר בסטודיו שלו. "אבא שלי כל חייו כאילו לא עבד לפרנסתו. הוא מעולם לא חשב על כסף. היום זה בלתי אפשרי" שמיר בסטודיו שלו. "אבא שלי כל חייו כאילו לא עבד לפרנסתו. הוא מעולם לא חשב על כסף. היום זה בלתי אפשרי" צילום: בן שני

 

מה זאת אומרת?

"אנחנו חיים במדינה קטנה וכמעט בכל אופק שאנחנו מסתכלים אליו, יש גבול. מאחורי הגבול תמיד ישנה איזו חרדה. מה שאני מנסה לעשות הוא לתת כבוד למבט האחר, יש בתערוכה למשל ציור של תל מגידו, שזה מקום עם אתוס ציוני, אבל המבט אליו הוא מתוך כפרים ערביים — אלה מבטים על העמק שאני אולי לא מכיר או לא מבין, אבל הם קיימים. את הביקורת שלי אני משתדל להעביר לא באופן הרסני אלא באופן מכיל, לכן יש לפעמים חוסר הבנה לגבי העמדה שלי. היא לא בוטה, אבל היא אומרת את הדברים בצורה מאוד ברורה".

 

הציורים של שמיר הם ציורים פיגורטיביים ריאליסטיים, אבל בנויים כולם כתמים-כתמים, בדרך שמתכתבת עם המסורת האימפרסיוניסטית. "הציור מבחינתי הוא לא מטרה, אלא אמצעי" הוא מדגיש. "אני משתמש בציור כדי להיות רלוונטי בעולם, ולכן נתקל מדי פעם בגבולות של שפת הציור. הבד השטוח מפריד ביני לבין העולם".

 

חשבת פעם לצאת מפורמט של ציור אל עבודה בתלת מימד?

"ממש לאחרונה עשיתי פסל חוצות בכפר יהושע שמתאר את וונוס אוספת בצל. הוא הוצב לפני מספר שבועות במרכז הכפר, וגם הוא עוסק בנושא של עבודת אדמה אבל ממקום אחר: מה שקרה היסטורית, גם אצלנו בכפר וגם בהרבה מקומות אחרים, הוא שהרבה מאוד גברים היו עסוקים בעבודות ניהוליות שמנעו מהם לעבוד את האדמה בפועל, כך שבמשך עשרות שנים הנשים הן אלה שבעצם החזיקו את המשקים, ואף פעם לא זכו לכבוד המגיע להן. אחרי שהצבתי את הפסל, בכינוס השבועי של ותיקי הכפר, כל אחד סיפר את הסיפור של אמא שלו, וזו אולי היתה הפעם הראשונה שהן כן זכו לכבוד הראוי". במקביל ליצירה שמיר מלמד כבר הרבה שנים אמנות במכללת אורנים, ובעבר לימד גם במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. "זה מאוד עקרוני בשבילי" הוא אומר, "הבאתי את אורנים למקום בו ניתן לציור כבוד, זו התמודדות לא פשוטה. יש לי תלמידות שמצליחות בצורה מטורפת בארץ וגם בחו"ל כמו פאטמה שאנן וסמאח שחאדה".

 

אתה שלם עם המקום שלך, פה בצפון?

"לגמרי שלם. זה ללא ספק המקום שלי, מרכז עולמי. בתקופת הסגר בה התערוכות היו סגורות יכולתי להמשיך לעבוד על אותו הציור שמתייחס ליחסים שלנו עם האדמה. אבל מדובר במקום שונה מאוד מזה שגדלתי בו. אבא שלי כל חייו כאילו לא עבד לפרנסתו, הוא מעולם לא חשב על כסף. היום זה בלתי אפשרי. הנאיביות הזו לפיה אנחנו השליחים של העם היהודי להקמת מעמד של עובדי אדמה כמובן לא קיימת כבר. מצד שני, יש במקביל בארץ וגם בעולם מגמה של חקלאות אורגנית ומשקים אורגנים שכן נותנים כבוד לאדמה, לטבע, מתוך הבנה שאנחנו רק אורחים כאן בסופו של דבר, ואם לא נהיה נחמדים יעיפו אותנו מפה".

 

קבלו ניוזלטר יומי המסכם את חדשות היום ישירות למייל שלכם. לחצו להרשמה

x