שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
קולנוע וטלוויזיה

שידורי כל הקשת: המהפך של דמות הלהט"ב

שתי תוכניות מצוינות על להטבי"ם במדיה מראות איך נהפכו מדמות נלעגת לגאה. אך הדרך לשוויון ארוכה

רותה קופפר 07:5330.07.20

“80% מהאוכלוסייה מעולם לא פגשו טרנסג'נדר, כל מה שהם יודעים על האוכלוסייה הזאת נטוע בדימויים התקשורתיים שלהם, שהם בעיקר בעייתיים ולעתים רחוקות מגלמים אותם טרנסג’נדרים בעצמם". נאמר בסרט התיעודי המאלף בנטפליקס של סאם פדר Disclosure, בהובלתה והפקתה של לוורן קוקס, המוכרת מהסדרה "כתום זה השחור החדש". מעניין לגלות דרך הסרט הזה, וגם דרך סדרה מעניינת לא פחות ושמה Visible, של אפל טי־וי +, על גילום אנשים מקהילת הלהטב”ק על המסך, ועד כמה יש לו חשיבות בעיצוב דעת קהל.

 

 

 

רבות דובר על כך שללא "משפחת קוסבי" לא היה ברק אובמה מגיע לבית הלבן, וכי הטלוויזיה הכשירה לו את הדרך. כך גם עיצבו את דעת הקהל בנושאי זהות מינית. מביך גם לגלות בצפייה בסרט ובסדרה על הקהילה הלהטב"קית, את האינדוקטרינציה שנעשתה דרכה, וכמה כצופים שיתפנו עם הדימויים האלה פעולה.

 

בסרט התיעודי של נטפליקס, שאליו מתראיינים רבים מהקהילה הטרנסית, הם מזכירים כמה מהקלישאות, כמו הגילוי שגופה שנמצאה בזירת הפשע בסדרות בלשיות, נראית אמנם כשל אשה, אבל - היא של גבר. אחת השחקניות המתראיינות מספרת שבשבוע אחד יצא לה לגלם שתי גופות כאלה בשתי תוכניות שונות, אבל בעלות עלילה זהה. יוצרי הסדרות לא ניסו להפנות בכך את תשומת הלב לרציחות הרבות המתרחשות בקהילה, במיוחד של טרנג’נדרים שחורים בארה”ב, אלא לספק לצופים סיפור מתח מפתיע (ועם זאת שחוק), על רצח כזה.

 

 

אלן דג'נרס אלן דג'נרס צילום: אי פי איי

 

המודלים הטלוויזיוניים מסבירים כולם בסרט (ובמיוחד ג'ן ריצ'רדס, הנהדרת), היו כל כך מעוותים, כשהנשים לא היו גופות, הן עבדו בזנות, ואם במקרה הן סתם היו בתפקיד האשה שמתאהבים בה, התגלית היא קומית או מחרידה. רוב הגברים המגלים כי הנשים הן טרנסיות מקיאים, נוהגים באלימות, מרגישים מושפלים ומרומים ("משחק הדמעות", "ניפ/טאק", "כסף, דארלינג"). הקונצנזוס הטלוויזיוני עד המילניום הזה הוא שהן הסתירו "סוד גדול". במקרה שהטרנסג'נדר הוא גבר שנולד ביולוגית כאשה, כמו בסרט "בנים אינם בוכים", העונש שהגיבור עובר על ידי הסביבה, הוא הסיוט של כל גבר בקהילה הזאת.

 

ב"Disclosure" רואים גם עד כמה הטלוויזיה צעדה קדימה עם סדרות כמו "כתום זה השחור החדש", על בית כלא לנשים שבו יש נשים בזהויות מיניות ומגדריות שונות, "טרנספרנט", על אבי משפחה בן 70 שמחליט לחיות בזהות האמיתית שלו כאשה, ו"פוזה", שמספרת על החיים של נשים טרנסיות בשנות ה־80, וגם מוכיחה, כך לפי הסרט, שהיוצר ריאן מרפי התקדם והתפתח מגבר שמציג טרנסיות כמחביאות סוד אפל למי שיצר סדרה רק עליהן ונותן להן במה מכובדת. ההתפתחות היא עניין מתגלגל. כך למשל ג'יל סולוויי במאית “טרנספרנט”, מכה על חטא בסדרה של אפל על שליהקה לתפקיד הראשי גבר שאינו מהקהילה הטרנסית (ובסרט גם מספרים על תלונות שעל פיהן אותו גבר, ג'פרי טאמבור, הטריד את הנשים הטרנסיות באתר הצילומים).

 

 

 לוורן קוקס לוורן קוקס צילום: נטפליקס

 

הסדרה "Visible" מתחילה בחומרים ארכיוניים־היסטוריים שמראים כיצד התייחסו להומוסקסואליות כאיום על החברה האמריקאית. אחר כך מספרים המרואיינים, בהם השחקנים והיוצרים האהובים וונדה סייקס, בילי פורטר וניל פטריק האריס, כיצד חיפשו את ההשתקפות שלהם עצמם ומצאו אותה בסיטקום כמו "הכל נשאר במשפחה", שפתח דלת לשיחות על הומואים ולסביות, כאשר המסר הסופי היה קבלה, הכלה ואהבה; ו"אלן" שבו הגיבורה, בגילומה של אלן דג'נרס, יצאה לראשונה מהארון וחוותה טריקת דלת של כל התעשייה (אחר כך היא עשתה קאמבק, ובימים האחרונים היא עצמה מואשמת בגזענות).

 

מעניין האזכור של תוכניות האירוח היומיות של שנות ה־80 וה־90, ובמיוחד זו הנחותה מכולן של ג'רי ספרינגר שבה היו מציגים אנשים שונים באופן קרקסי. אין להתכחש לסנסציוניות של התוכניות האלה, מסכימים כולם. אבל בשביל רבים היתה זו ההזדמנות ראשונה לראות אנשים כמותם על המסך, ולמרות הביזוי גם נתנו להם לדבר, ואלה דיברו ישר מהלב.

 

בסוף הצפייה בסדרה ובסרט נותר רק לחשוב על מי שנמצאים בצד השני של המסך. לא שחקנים ויוצרים, אלא אנשים שגדלו להיות מורים, עורכי דין, רואי חשבון ומלצרים, שרוצים לחיות את החיים שלהם מבלי שייכנסו להם לתחתונים, אולי עכשיו התוכניות על המסך עזרו להם.

x