שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
קולנוע וטלוויזיה

שלמה בראבא חוגג 70

ב־yes ישדרו מרתון מיצירתו, כולל סרט תיעודי חדש. הוא מודה שם שלמרות תדמית המצחיקן “בכלל נמשכתי לדברים אלטרנטיביים, ובמובן זה יש תחושה של החמצה"

יאיר רוה 08:2709.07.20

שלמה בראבא היה המפורסם הראשון שפגשתי. הייתי סטודנט לקולנוע בשנה ג’. חבר שלי, הבמאי אמנון וינר, שסיים שנה לפני כן את הלימודים בסם שפיגל, נהפך לבמאי פרסומות ופרומואים מבוקש וקיבל משימה לביים סדרה של פינות בשם “ברונו”. בראבא, בתפקיד ברונו, לוהק להיות מעין קריין רצף של הזכיינית טלעד בשבועות הראשונים להשקת ערוץ 2 המסחרי, ואני צורפתי תוך זמן קצר לצוות הכותבים ובהדרגה שכללנו את הדמות הזאת שהתחילה כמעין מאכער ונהפכה לדובר הערוץ ואז לבעלים של הערוץ, ולבסוף לאיש שבעצם שולט במדינה. רצינו ליצור את האנטי־יאצק, להחליף את העליצות הארצישראלית של האחד, באיזו קדרות טוטליטרית היפר־קפיטלסטית, שנראתה מתאימה יותר לתקופה.

 

זה לא נתפס, אבל בשבת יחגוג הילדון ההיפראקטיבי הזה יום הולדת 70. ערוץ הקולנוע הישראלי של yes מארגן לו מסיבה: יום שידורים שלם עם שלושה מסרטיו (“הערת שוליים”, “נישואין פיקטיביים” ו”זינוק בעלייה”) וכמה מהפרויקטים הטלוויזיוניים שלו, שהפכו לפרטי אספנים נדירים, אחרי שנים שלא שודרו. לצד לקט מהמיטב של “יוד שוורץ ומלחמתו בחיים” הפרויקט המוטרף וההזוי שלו עם שחר סגל מ־1992, יוצגו גם “ברונו” (כולל קטעים שישודרו לראשונה מאז בכורתם) ו”מותה של רקדנית דיסקו”, פילם נואר מסוגנן שהופק כדרמת טלוויזיה לכבלים בסוף שנות ה־90.

 

 

שלמה בראבא שלמה בראבא צילום: גבריאל בהרליה

 

לכבוד יום ההולדת תשודר גם תוכנית תיעודית שיצרתי, “בראבא: מתגעגע לעתיד”, ובה שלמה בראבא מביט לאחור על הדברים שהשיג, ועל מה שפספס. מי שהיה מעין נביא זעם שדיבר על נוסטרדמוס וסוף העולם, הוא עכשיו איש רגוע ואופטימי יותר. בגיל 70 אני מוצא אותו בדירתו הקטנה והצנועה ברמת אביב, נינוח בהרבה מהאיש שהיכרתי כשעבדנו על “ברונו”. יש לו זוגיות חדשה ויצירתית שהולידה לפני כמה שנים את מופע היחיד האוטוביוגרפי שלו, ולפני חמש שנים נולדה לו בת, שי, שנראית כמו גלולת ההרגעה שחייו היו זקוקים לה (יש לו שני בנים מבוגרים מנישואים קודמים).

 

הקהל מכיר אותו בזכות יאצק, “זהו זה” — שסיימה השבוע עונת קאמבק בזכות הקורונה — הופעותיו הבלתי פוסקות בתיאטרון ומופעי הבידור שלו עם מוני מושונוב, אבל הלב של בראבא רצה דברים פחות מיינסטרימיים. “אני בכלל נמשכתי לדברים האלטרנטיביים, האקספרימנטליים”, הוא אומר מול מצלמתו של הצלם בועז יהונתן יעקב (“עג’מי”, “בוקר טוב מר פידלמן”). “אבל השילוב של משפחה, בורגנות, חובות ופחדים, הפכו אותי לבן אדם זהיר ולא מסתכן. במובן הזה כאילו יש לי איזו תחושת החמצה”.

 

התחושה הזאת גרמה לכך שבראבא, שהתחיל את דרכו בקבוצת התיאטרון החברתי של נולה צ’לטון — אמר “לא” לכמעט כל פרויקט שהוצע לו, ולכן התגלה כשחקן קולנוע וטלוויזיה דרמטי יחסית מאוחר בחייו.

 

הוא התבגר נהדר בתפקידים שהכריחו אותו להאט את הטירוף ולצמצם את המלל הכמעט כפייתי שלו. למשל, פרופ’ שקולניק האב, ביצירת המופת של יוסף סידר, “הערת שוליים”, עליה זכה בפרס אופיר. או דמותו של אורי בסדרה “אורי ואלה”, עליה זכה בפרס האקדמיה לטלוויזיה. פרסים, אגב, שהוא מחזיק בבוידעם.

 

אבל הוא עדיין חולם לעשות רק מה שבא לו. אם זה היה תלוי בו, הוא היה יושב בבית. “תן לי להיות עקרת בית”, הוא אומר. ואם במה, אז הוא רוצה ליצור מפגשי שיח מול קהל שיעסקו ביחסים בין דתיים וחילונים, גברים ונשים ובין בני האדם לטבע — שהם הדברים שהכי מעסיקים אותו. אבל אין לו כרגע זמן לשבת בשקט: ימי הקורונה הקפיצו אותו חזרה לעשות מילואים באולפן “זהו זה”, וברגע שהמגיפה תיעצר הוא יחזור לבמת התיאטרון ויחדש את הזוגיות שלו עם מושונוב בגרסה חדשה ל”הקומיקאים” של ניל סיימון בתיאטרון חיפה. הפנסיה תצטרך לחכות.

x