שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
קולנוע וטלוויזיה

אין סוף לפטפטת: “משמר האלמוות” - משעמם וקלישאי

הסרט החדש “משמר האלמוות" משעמם וקלישאי עם מעט מדי סצנות פעולה. לפחות שרליז תרון היא הכוכבת שלו

יאיר רוה 08:0808.07.20
אחד הדברים שנטפליקס עדיין לא הצליחה לייצר זה סדרת סרטים. “משמר האלמוות”, סרט הפעולה החדש בכיכובה של שרליז תרון, נראה כמו ניסיון מודע לברוא שושלת חדשה של גיבורי־על קומיקסיים. אם זה החלק הראשון בסדרה, נותרנו מסוקרנים אך קצת אדישים.

 

האטרקציה העיקרית ב”משמר האלמוות”, והסיבה לכך שהסרט עורר עניין לפני בכורתו, היא העובדה שבמרכזו ניצבת שרליז תרון, זוכת האוסקר על “מונסטר” ואחת השחקניות המצוינות של ימינו, שהצליחה השנה גם להצחיק ב”מה הסיכוי?” וגם עוררה השראה וזעם ב”פצצה”. לפני חמש שנים היא עברה טרנספורמציה מעניינת כשהפכה ב”מקס הזועם: כביש הזעם” לכוכבת אקשן והמשיכה ב”פצצה אטומית” וב”מהיר ועצבני 8”. אם כוכבת האקשן הכי מעניינת ואנושית של הרגע בוחרת ב”משמר האלמוות” כסרט הבא שלה, זה מעורר את תשומת לבנו.

 

שרליז תרון ב"משמר האלמוות". מחסור באדרנלין שרליז תרון ב"משמר האלמוות". מחסור באדרנלין צילום: Netflix

 

לכן חייבים לציין שסצנות הפעולה אכן מבוצעות היטב, כשתרון הופכת אותן למעין קטעי מחול חרבות. נאה, אבל רחוק ממרשים. ומוגש לאורך שעתיים של סרט במינון די קמצני.

 

“משמר האלמוות”, המבוסס על רומן גרפי מאת גרג רוקה שגם עיבד את התסריט, מספר על חבורה של ארבעה שכירי חרב שחיים חיי נצח — אי אפשר להרוג אותם. את ההסבר הזהאנחנו מקבלים רק אחרי 42 דקות מעט מייגעות של גיבורינו נהרגים וקמים, נהרגים קמים, ואז חולמים חלומות משותפים, ואז מגלים שיש חיילת צעירה שמגלה שגם לה נוספו כוחות־העל האלה. מתברר שהרביעייה הזאת מבלה את מאות השנים האחרונות במעשים הירואיים שמצילים שוב ושוב את האנושות מכליה, אבל הסרט לא מתעכב על אף אחד מהאירועים האלה שהיו יכולים להפוך לסצנות פעולה מעניינות, אלא מתחיל את הסיפור בהווה, כשהחבורה כבר מותשת ומיואשת מהסיכוי של האנושות באמת להיות ראויה להצלה. כך היא נהפכת למטרה קלה לבעלים המנוול של חברת תרופות — שנשלף ממגירת הקלישאות של הקולנוע — ושרוצה לצוד את הארבעה ולנצל את הדנ”א שלהם כדי ליצור תרופה שתרפא את הכל (הוא גם צדיק וגם רשע, איש מורכב). העלילה הלא מעניינת הזאת משמשת כמעין סיפור ראשיתי לעלילותיה העתידיים של חבורת בני האלמוות.

 

הבמאית ג’ינה פרינס־ברייתווד מצטרפת לשורה של יוצרות שהתחילו בסרטים עצמאיים וקטנים מפסטיבל סאנדאנס, ושודרגו לבימוי סרטי פעולה וגיבורות־על. מה שמעלה את השאלה: האם כל במאי או במאית של סרט עצמאי קטן חולם או חולמת לביים סרט הוליוודי גדול, עם פעלולים, אפקטים ומכות?

 

רק כשמגיעים לסוף ומבינים שהונחה כאן תשתית לסרט המשך, עולה גם ההבנה שיש סיכוי שסרט ההמשך יהיה לא רע, אם רק יגבירו את אוקטן האדרנלין, יפחיתו את מינון הפטפטת, ובהנחה שתצליחו לצלוח את סרט הפתיחה על ארבעה גיבורים שלא רוצים להילחם יותר, אבל אין להם ברירה.

x