שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
אמנות ועיצוב

ראיון כלכליסט

יאיר גרבוז: "אין לי איפה להשמיע את קולי ואין למי"

יאיר גרבוז, מבכירי האמנים בישראל, במצב רוח מפוכח: “החומרים שאני יוצר עכשיו נעשים עבור הדור של הנכדים שלי, שאולי יחיו במדינה טובה יותר”. לקראת תערוכה וספר שירים חדש בצל הקורונה הוא אומר: “המגפה בעיני היא יותר פוליטית מבריאותית. פעם חשבתי שאני יודע איך מתערבים במגפות פוליטיות, אבל היום אני כבר לא יודע"

רעות ברנע 08:1707.07.20

"במקום לדבר ל־100 אנשים שלא מבינים אותי, אני מעדיף לדבר לעשרה אנשים שכן מבינים", אומר האמן, הסופר והפובליציסט יאיר גרבוז (74). "שנים רבות עסקתי גם בסאטירה, ואחד הדברים שהבנתי בשנים האלה הוא שאותם אנשים שאנחנו הסאטיריקנים גוננו עליהם - הם היו הראשונים להיעלב. הם נעלבים באותה הצורה גם אם אתה מצייר וזה לא מובן להם. יכול להיות שבעוד שנה ־שנתיים אף ילד לא יבין מילה מביאליק, ובמקום לשאול מה עושים בנידון, הוא ייעלב ויגיד 'מה הוא רוצה המתנשא הזה'. אנחנו לגמרי לא חברה מתוקנת, אנחנו לא מבינים שדמוקרטיה היא לא דעת הרוב, אלא זכויות המיעוט".

 

בסוף השבוע האחרון פתח גרבוז בגלריה גורדון (בחלל ברח' הפלך 6) תערוכת יחיד בשם "מבחר עבודות נייר 2020-1980", עם ציורים שלו על נייר שיצר ב־40 השנים האחרונות. אותן 40 שנים שבהן גרבוז נהפך לאחד האמנים החשובים והמשפיעים בישראל. הוא למד ציור אצל רפי לביא ובמכון אבני, וב־1967 הציג את תערוכת היחיד הראשונה שלו. מתחילת דרכו היה מזוהה עם ז'אנר "דלות החומר". הציורים שלו, שמאז ומתמיד שילבו טקסטים, התכתבו גם עם עיסוקיו האחרים כסופר, עיתונאי, סאטיריקן, פעיל פוליטי ופובליציסט, שלא מעט פעמים במשך חייו עורר סערות ציבוריות לאור דעותיו ואמירותיו הישירות.

 

יאיר גרבוז. “אחד הדברים שהבנתי הוא שאותם אנשים שגוננתי עליהם, הם היו הראשונים להיעלב” יאיר גרבוז. “אחד הדברים שהבנתי הוא שאותם אנשים שגוננתי עליהם, הם היו הראשונים להיעלב” צילום: תומי הרפז

 

 

האחרונה והמפורסמת שבהן היתה הנאום בערב הבחירות ב־2015, שנודע כ"נאום הקומץ" או "נאום מנשקי הקמעות", שבזכותו זכה גרבוז לגינויים בעיקר מימין אבל גם משמאל. בשנים האחרונות הוא חי על הקו בין ביתו ברמת גן לבית בצפת, בשניהם הוא ממשיך לעבוד בשיא המרץ, בעיקר בתקופה האחרונה שבה נאלץ כמו כולנו להתבודד. "עבדתי הרבה יותר מבדרך כלל" הוא מספר. "בגלל שאני שייך לכל קבוצות הסיכון, הייתי אפילו עוד יותר סגור תקופה מסוימת. בלי ילדים, בלי נכדים. עבדתי הרבה וקראתי פי שניים וטיילתי הרבה ועדיין נשארו שעתיים־שלוש בכל יום למחשבות רעות".

 

מחשבות רעות בגלל המגפה?

"המגפה בעיניי היא יותר פוליטית מבריאותית. בענייני בריאות אני יותר פטאליסט. פעם חשבתי שאני יודע איך מתערבים במגפות פוליטיות, אבל היום אני כבר לא יודע".

 

כלומר, פחות חשוב לך להשמיע את קולך?

"אין לי איפה לעשות את זה ואין לי למי. אני משמיע אותו הרבה בציור שלי, כדי שאולי בעתיד מישהו ישמע. בהווה אין למי לדבר. זה דומה לעובדה שקודם, אם היית מוכן להצביע הצבעה לא מצפונית אלא טקטית - היה סיכוי תיאורטי להחלפת השלטון. היום אין. מתמטית, אותם אנשים שחלק מאיתנו הצביע להם, גנבו לנו את הקולות. אתה יכול ליצור קואליציות מחשבתיות אבל אין יותר קואליציות מוסריות שאני יכול לדמיין. לכן החומרים שאני יוצר, הם כאלה שנעשים עבור הדור של הנכדים שלי שאולי יחיו במדינה טובה יותר, אף שיש לי בזה ספק גדול. אולי הם יחטטו בהם כמו שאני מחטט במחסניהם של המשוררים העבריים, למשל, ומוצא פה ושם נחמה. בעבודות שלי אף פעם לא התעסקתי בפוליטיקה במובן של למי להצביע, אלא בשאלות של מוסר, של צדק, של שוויון".

 

התערוכה הנוכחית של עבודות הנייר (עד 18 ביולי בסופי שבוע או בתיאום מראש באמצע השבוע) היא גם תערוכת מכירה, ש־15% מההכנסות ייתרמו למיזם "מקומות שמורים", המנגיש אירועי תרבות ואמנות לילדים על הספקטרום האוטיסטי, בשיתוף העמותה לילדים בסיכון. לפיכך, גם המחירים של העבודות הם נגישים באופן יחסי לעבודות אחרות של גרבוז ומגיעים עד 1,800 דולר בלבד. רוב העבודות הן כאלה שמוצגות לקהל הרחב בפעם הראשונה, ומי שאינו אספן רציף של גרבוז כנראה עוד לא זכה לראותן מעולם.

 

ציורים של יאיר גרבוז מהתערוכה. ללא כותרת, עיפרון ואקריליק על נייר ציורים של יאיר גרבוז מהתערוכה. ללא כותרת, עיפרון ואקריליק על נייר

 

 

"אני נורא אוהב נייר", אומר גרבוז, "ואחת האכזבות שלי בתחום האמנות היא שלנייר עדיין אין מקום שווה ערך. הוא נחשב תמיד כמצע לתרגילי חימום או סקיצות. בעיניי הוא נהדר דווקא בגלל שהוא חומר זמין וזול ולא אכפת לך לקלקל, כי היסוד הכי חשוב עבורי ביצירת האמנות הוא האומץ והחופש. כשאני מצייר על בד או דיקט, אני חושב יותר לפני - כי לא בא לי לקלקל. אבל ההישגים הבאמת גדולים באמנות מבחינתי הם ברגעים האלה שלא אכפת לי לקלקל, הרגעים שבהם אני מאפשר לעצמי תנועה גופנית ומחשבתית. ניירות יודעים לספק את זה".

 

איך בחרת את העבודות?

"אלה אמנם עבודות מהרבה שנים, אבל זו לא רטרוספקטיבה. אמון יריב, בעלי גלריה גורדון ואוצר התערוכה, בא להסתכל במגירות בסטודיו והחליט מה נכון עבורו. אני רק מגיע לתערוכה עצמה כדי להתעצבן".

 

למה להתעצבן?

"לא להתעצבן במובן של לרצות ללכת הביתה או להתעצבן על מישהו אחר. להתעצבן בעיקר על העבודות: בתור מי שתמיד עם הפנים קדימה, כשאני מסתכל על עבודות ישנות שלי, יש בי תחושת אי־נוחות. אני לא צריך לאהוב את העבודות שלי משנים עברו, אני צריך לעשות חדשות".

 

אחד הפרויקטים הנוספים שעליהם עבד גרבוז בתקופה האחרונה היה ספר שירים חדש שהוציא בהוצאה עצמית בשם "בעברי הרחוק צפויים שינויים (כְּגוֹנים וכְּמוֹים)". "בספר הזה התחפשתי למשורר. כתבתי טקסטים דמויי שירים, כתובים בכתב יד לצד רישומים. הוא סוג של קינה כואבת ומצחיקה על השפה העברית, על מקורותיה, על שירי המולדת".

 

למה התחפשת למשורר? אתה לא מרגיש שאתה משורר?

"כמו שבתור צייר אני לא פעם מתחפש ומצייר בסגנונות שאינם שלי, גם פה התחפשתי. אני צייר שיוצר טקסטים דמויי שירים, צייר שלוקח קביים למקצוע אחר. השירה, או מושג השירה, הם קביים עבורי. אני לא משורר, אני לא חושב כמו משורר”. אני מצייר במילים".

 

קבלו ניוזלטר יומי המסכם את חדשות היום ישירות למייל שלכם. לחצו להרשמה

x