שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
קולנוע וטלוויזיה

זה אוכל אותנו מבפנים: על סרטים ויראליים בימי מגיפה

סרטי אימה ומד"ב על מגפות עולמיות מבטאים חרדות קולקטיביות שלנו, ובוחנים את הטבע האנושי במצבי קיצון. כעת, באופן מוזר, החרדה ממצבים כאלה הפכה בעצמה לווירוס מידבק

יאיר רוה 08:2429.03.20

לפני כשבועיים דווח לראשונה שווירוס הקורונה פוגע בחוש הריח של מי שנדבקים בו. חובבי קולנוע איזוטרי זקפו את אוזניהם למשמע הדיווח הזה: הרי ראינו את זה כבר בסרט. "חוש מושלם" של דיוויד מקנזי מ־2011 מתחיל בכך שאפידמיולוגית (אווה גרין) פוגשת פציינט שווירוס מסתורי גרם לו לאבד את חוש הריח. עד מהרה הווירוס הופך למגפה עולמית שבהדרגה גורמת לאנשים לאבד את כל החושים - תחילה הריח, אבל אז גם הטעם ולבסוף הראייה (מה שמזכיר את "על העיוורון" של ז'וזה סראמגו, על מגפה שגורמת לעיוורון המוני, שגם הוא הפך לסרט). "חוש מושלם" משתמש בווירוס בדיוני כדי לדבר על הקשר בין חושים ובין רגשות שהחושים הם טריגר שלהם, וגם כדי להראות שלאנושות יש יכולת להסתגל לכל גזירה, עד הרגע שבו זה מאוחר מדי.

 

 

 

בשבועות האחרונים הביקוש לסרטי מגפות עלה בשירותי הסטרימינג וערוצי הסרטים. על שני הסרטים הבולטים ברשימה, "התפשטות" ו"התפרצות", כבר נכתב לא מעט (כולל בעיתון זה), בין היתר משום שהם מבוססים היטב על אמיתות מדעיות, ולכן הצפייה בהם נראית מציאותית ומצמררת. אבל יש סוגה שלמה של סרטי מגפות שכדאי לשים לב אליה: אלה שלא באים מתוך המציאות אלא מתוך הפנטזיה, ובהם יש פחות מדע ויותר מדע בדיוני. הסרטים האלה אינם מלמדים דבר על אפידימולוגיה, אבל מתפקדים כמשלים מבהילים על הטבע האנושי: ההתפשטות הוויראלית מתפקדת בהם כגזירה משמיים שהופכת את האנושות לצלחת פטרי אחת גדולה, והסרטים בוחנים מה יעשו בני האדם במצב כזה.

 

רבות מהסיטואציות המוצגות בסרטים האלה מוכרות לנו כרגע: ריחוק חברתי, סגר, ניצול המשבר הרפואי לטובת אחיזה בשלטון, ובעיקר עיסוק בשאלה "למה זה קורה לנו?" - חיפוש אחר סיבה דתית, מוסרית, אקולוגית או חברתית. כשגיבורת "החוש המושלם" מספרת שהיו כאלה שהאשימו את הקפיטליזם הקיצוני בהפצת הווירוס, צופי 2020 עשויים להרגיש, שוב, שהסרט הזה נכתב והופץ השבוע.

 

כשהווירוס הופך אותנו לזומבים רצחניים

קרוב לעשרים שנה שהסרטים הוויראליים הנפוצים בקולנוע הם סרטי זומבים. זו תופעה מעניינת, כי הם לא נולדו ככה. לא ניכנס לדיון מקיף על תולדות הזומבי בתרבות הפופולרית, אבל בקולנוע הם קמו לתחייה בזכות "ליל המתים החיים" של ג'ורג' רומרו, שם הם היו בפשטות מתים שקמו לתחייה, יצאו מהקברים והתחילו להלך בעולם ברצון למצוא מזון חי.

 

ב־2002 זה השתנה, כששני סרטים הפכו את אלה שנפגעו ממגפה ויראלית למפלצות צמאות דם. הראשון היה "האויב שבפנים", עיבוד לסדרת משחקי מחשב שעוסקת בווירוס שהונדס גנטית והופך את מי שנדבק בו לזומבי רצחני. הסרט הראשון בסדרה עסק פחות באפידמולוגיה, ויותר בניסיונות של הגיבורה לשרוד תוך שהיא מחסלת כמה שיותר מפלצות.

 

חצי שנה אחר כך יצא "28 יום אחרי" של דני בויל, שכתב אלכס גרלנד - האיש שאנחנו מקווים שסרטיו "אקס מכינה" ו"הכחדה" לא יתגלו גם הם כנבואיים. הסרט דיבר על התפרצות "וירוס הזעם", פתוגן שהופך את מי שנדבק בו ליצור אלים וקטלני. האופציות הן שתיים: למות, או להידבק ואז לצאת להרוג. למרות שעיקר הסרט הוא בהישרדות גיבוריו, הוא מציג איך מתחוללת הדבקה גלובלית, ובעיקר מה היא עושה לאנושיות של אלה ששרדו. המסר שלו, ויותר מזה של סרט ההמשך המוצלח מ־2007, הוא "אדם לאדם זאב": שימו בני אדם במצבי קיצון, והם יהפכו לחיות טורפות. חלק מהדימויים שבסרט מצמררים לצפייה כעת - בייחוד רחובות לונדון הנטושים בפתיחתו. לשמחתנו, האנושות בימי קורונה מגלה דווקא סימפטומים הפוכים של נדיבות וערבות הדדית. לעת עתה.

 

צילום רנטגן לפחדים המשותפים שלנו

את הקרבה המשונה בין סרטי אימה בדיוניים ובין המציאות המחיש בשבוע שעבר וויל סמית, שהגיע לתוכנית האירוח של אשתו, ג'יידה פינקט סמית, בפייסבוק. "אני מרגיש שחלק מהדיס־אינפורמציה בקשר למגפה הזאת היא באשמת הסרט שעשיתי, 'אני, אגדה'", הוא אמר. ב־2008 כיכב סמית בסרט האימה המוצלח הזה, שבו וירוס מחסל את רוב אוכלוסיית העולם ומותיר את הערים הגדולות שוממות, עם דשא שגדל בין אבני המדרכות ועם חיות בר שמסתובבות בהן. הווירוס גרם לכך שאלו שנדבקו בו הפכו למוטאנטים דמויי ערפדים שצדים ניצולים בשביל הדם. סמית מגלם וירולוג שהזריק לעצמו חיסון ניסיוני ולכן הוא כנראה השורד האחרון. "כהכנה לתפקיד ביקרתי במרכז לבקרת מחלות (CDC) ושם למדתי איך מגפות מתפשטות", עדכן את הצופים. "כל מה שאמרו לי אז קורה עכשיו".

 

28 יום אחרי 28 יום אחרי

סרטי המגפות, כמו כל סרטי האימה, הם צילום רנטגן לפחדים הקולקטיביים של היוצרים והצופים, וסרטי המגפה מהעשורים האחרונים הציגו לא פעם עמדה אנטי־ליברלית שמאשימה דווקא את תומכי המדע או אקטיביסטים סביבתיים בהשמדת כדור הארץ. ב־"28 יום אחרי", הווירוס מופץ אחרי שפעילים לזכויות חיות משחררים קופים נגועים ממעבדות שבהם עשו בהם ניסויים כדי להילחם בו. ב"אני אגדה" הווירוס נוצר כתוצאה מתגובה לחיסון חדש לסרטן, מה שהפך את הסרט לאחד המרתיעים שהשתתפו במלחמה נגד חיסונים (ומה שאומר שאחרי מגפת הקורונה הוליווד תרוץ לעשות רימייקים לכל הסרטים האלה, שעכשיו יראו עוד יותר מצמררים). מהצד האופטימי, שני הסרטים הללו מדברים על ההבדל בין הישרדות כמעט בלתי־אפשרית כשהאדם לבד, ובין הסיכוי הטוב יותר לשרוד כשפועלים כקהילה מאוחדת.

 

כמו שלפני אירועי 9/11 הוליווד התמלאה בסרטי אסונות המציגים את השמדת ניו יורק (מצונאמי, מטאורים או חיזרים), עד שבבוא מתקפת הטרור הרגשנו שאנחנו חיים בסרט מדע בדיוני - כך קורה גם עכשיו עם הקורונה. כאילו החרדה שהופצה על ידי הקולנוע מפני אירוע גלובלי שהוא כוח עליון, הפכה בעצמה לווירוס מידבק. עד כה, העולם בימי הקורונה מתנהג הרבה יותר טוב מאשר בסרטים האלה, ולא נראה שאנחנו על סף עידן אפוקליפטי ופוסט־אפוקליפטי. עדיין. מצד שני, לאף אחד מהסרטים שהוזכרו ברשימה הזאת לא היה סוף טוב.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x