שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
אמנות ועיצוב

עובד בשחור: בתערוכה חדשה בוחן הצלם דוד עדיקא את היחס לכהי עור

בתערוכה “שוק שחור" בוחן האמן הוותיק את יחסה המשתנה של החברה הישראלית לכהי עור. “אני לא רוצה להסתכל על הדרך שבה דפקו את השחורים אלא לייצר צבעוניות חדשה", אומר מי שבתור ראש המחלקה לצילום בבצלאל לא מאמין בפרובוקציות של תלמידיו וחושב ששר החינוך ושרת התרבות לא ראויים לתפקידם

רעות ברנע 08:4423.02.20

לא צריך להכיר את הצלם דוד עדיקא באופן אישי כדי להבין חלק ניכר מהמשמעויות של תערוכת היחיד החדשה שלו "שוק שחור".

 

 

מהתבוננות ראשונית ברור שמדובר בעבודות שעוסקות בשחור — וכל מה שאינו שחור. בתערוכה, שחונכת את החלל החדש והיפהפה של גלריה ברוורמן ברחוב אילת בתל אביב, מציג עדיקא מיצב צילומי מהשנתיים האחרונות כחלק מעיסוקו המתמשך בחפצי נוי שדרכם משתקפים מתחים תרבותיים.

 

עדיקא: "בבצלאל אין לי חשש מכל דבר שמשרת אמנות. אבל כשתלמידה תלתה ציור של ביבי עם חבל תלייה לצדו, היה לי קשה להסביר למשפחה שלי" עדיקא: "בבצלאל אין לי חשש מכל דבר שמשרת אמנות. אבל כשתלמידה תלתה ציור של ביבי עם חבל תלייה לצדו, היה לי קשה להסביר למשפחה שלי" צילום: תומי הרפז

 

במקרה הזה, מדובר ב”פיגורינות”, פסלי דמויות קטנים צבועים שחור שמזכירים סטריאוטיפים ויזואליים של עמים אפריקאיים או שבטיים, שיוצרו בשנות השישים והשבעים במפעלים ישראליים כמו "מזרחי" ו"חקולי". את הפסלים הוא מציב בסטודיו, על רקע שגם הוא שחור ברוב המקרים, מצלם ומגדיל אותן לממדים גדולים מאוד מהמקור, מה שמאפשר להבחין בקרוב בכל הקילופים, השברים והסדקים שחרטו בהם השנים. "הפסלים האלה הם סוכנים תרבותיים של תקופה מסוימת במרחב הישראלי", מסביר עדיקא.

 

"הם מתווכים של תרבויות אקזוטיות שחורות, אחרות, הם סוכנים של חשקים, של יצרים, של ביטויים מעמדיים וחברתיים. המסע הזה שלהם בזמן הוא זה שמעניין אותי. דרכם אני מנסה לדבר על המסע שאנחנו עושים, כחברה, ועל היחס שלנו אל 'שחורים' כמו מהגרים, פליטים, או עולים מאתיופיה או הדרך שבה המזרחי מזוהה כשחור גם בשיח הפוליטי וגם בשיח של התרבות הפופולרית".

 

צילום כמדיום

 

עדיקא (49) הוא קול ייחודי יחסית בסצנת האמנות המקומית: הוא מזרחי, גיי, שמאז ומתמיד עסק גם בפרקטיקה וגם היה חלק בלתי נפרד מהעולם האקדמי כסטודנט, מרצה וכעת ראש המחלקה לצילום בבצלאל. מראשית דרכו הוא עוסק בנושאים כמו צבע, גזע, זהות מזרחית ומקומית, אבל לצדם תמיד נוכח גם נושא האסתטיקה של הצילום והמשמעויות שהוא נושא בתוכו כמדיום אמנותי.

 

לצד התערוכה בגלריה ברוורמן, הוא מציג גם במוזיאון הרמן שטרוק בחיפה שני פרויקטים קודמים: "כדים" ו"אפריקנה", שתי סדרות שמתייחסות, בדומה לפיגורינות השחורות, לכדים דקורטיביים שנוצרו בשנות החמישים והשישים בישראל בניסיון לברוא שפה חומרית ישראלית אותנטית.

 

על העבודות החדשות שלו: "הם סוכנים של יצרים, של ביטויים מעמדיים וחברתיים. המסע שלהם בזמן הוא זה שמעניין אותי" על העבודות החדשות שלו: "הם סוכנים של יצרים, של ביטויים מעמדיים וחברתיים. המסע שלהם בזמן הוא זה שמעניין אותי"

 

בתערוכות האלה אתה מנסה לומר “תמיד דופקים את השחורים”?

"ממש לא. אני לא רוצה להסתכל על הדרך שבה דפקו את השחורים אלא לייצר צבעוניות חדשה — מורכבת, היברידית, ונרטיב חדש".

 

אגב היברידיות, אחד הצילומים הזכורים שלו היה שער למגזין האמנות “סטודיו” ב־2004 שעבורו צילם את הדוגמנית מירי בוהדנה, לכאורה דמות שאינה קשורה לעולם האמנות, לטובת סדרה שעסקה בנושא היופי. “כשעשיתי את השער לסטודיו, ניסיתי לקחת את הדברים ש’מסודרים על מדפים’ ולעשות בהם סדר חדש, להזיז אותם מהחלק האחורי לחלק הקדמי. אני לא חושב שאפשר להפריד את התרבות הפופולרית משאר החיים, אני לא מאמין בהיררכיות האלה“.

 

לפני שנתיים מונה עדיקא לתפקיד ראש המחלקה לצילום בבצלאל, שבמסגרתה הוא מנסה לבטא את תפיסת העולם שלו על מקום הצילום היום. לאחרונה, למשל, יזם שם כנס ראשון שעסק כולו בזהויות ומגדר. "בצלאל נמצאת היום במקום מעניין ומורכב" הוא אומר, "נכון שהדור הוותיק של המרצים הוא הגמוני יותר, אבל אצל הסטודנטים הקשת החברתית מאוד רחבה. יכול להיות שזה קשור לעובדה שזה צילום, שבעיניי תמיד היה כלי לשינויים חברתיים, כלי ששימש אוכלוסיות יותר חלשות לפעולה. באמצעות הצילום אתה מייצר נוכחות, מתקשר את הגוף שלך או את הביוגרפיה שלך".

 

כאיש חינוך מה דעתך על האמירות של שר החינוך או שרת התרבות?

"אני חרד", הוא צוחק. "אני מרגיש שבתיקים האלה אוחזים אנשים לא ראויים, עם השקפת עולם מאוד צרה, אפילו בלי קשר לימין ושמאל ולדתיים וחילוניים. הם בעיקר פועלים מתוך מחשבה מוגבלת ולא נמצאים שם מהסיבות הנכונות".

 

 

מירי בוהדנה בצילום של דוד עדיקא (מימין) מ־2004. "אי אפשר להפריד את התרבות הפופולרית משאר החיים" מירי בוהדנה בצילום של דוד עדיקא (מימין) מ־2004. "אי אפשר להפריד את התרבות הפופולרית משאר החיים" צילום: דוד עדיקא

 

יש חשש באקדמיה ממה שמותר ואסור להציג?

"לי אין חשש, כל עוד אני חושב שהדברים משרתים את האמנות. אני באופן אישי גם לא מאמין בפרובוקציות, אבל הבעיה העיקרית היא שכשקורה משהו, כמו למשל התלמידה שתלתה, כחלק משיעור, ציור של ביבי עם חבל תלייה לצדו, זה ישר זוכה להד תקשורתי. במקרה הזה למשל היה לי קשה להסביר את זה למשפחה שלי. אנחנו לא רוצים לשלול את האפשרות של סטודנטים להתבטא במסגרת שיעורים. במקביל, יש הרבה פעמים סטודנטים שמרגישים איזו אחריות פוליטית, מרגישים שהם צריכים לייצג איזו דעה או סטריאוטיפ".

 

גם אתה מרגיש מחויב לייצג משהו?

"כסטודנט צעיר בשנות ה-90 הרגשתי שאני חייב להביא את הקול שלי דאז, הקול המזרחי, שאז הרגשתי בחסרונו, שהוא קול שנעדר משהשיח האמנותי בארץ. זה לא היה מתוך מקום של התנגדות אלא מתוך תחושה שהוא משהו שהיה חסר אז בשדה הזה. היום אני חושב שאני משכלל את ההסתכלות הזו, המימד שקשור בזהות עדיין נוכח מאוד בתוך העבודה שלי אבל בנוסף, מעניינים אותי, ואולי אפילו יותר, הביטויים האסתטיים שדרכם אני יכול לדבר על חברה, על מעמד, על זהות ואולי אפילו להוביל לשינוי".

 

קבלו ניוזלטר יומי המסכם את חדשות היום ישירות למייל שלכם. לחצו להרשמה

בטל שלח
    לכל התגובות
    x