שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
קולנוע וטלוויזיה

סרט האנימציה החדש של נטפליקס: אמירה נוגה וענוגה

“כשאיבדתי את גופי" היפה והלירי מועמד לאוסקר. אך הוא דורש צפייה סבלנית - הצופים משלימים את הפערים בין העולמות שבו

רותה קופפר 09:1609.02.20

דקות ארוכות אל תוך הצפייה בסרט האנימציה הלירי "כשאיבדתי את גופי" לא בדיוק ברור מה קורה בו.

 

 

 

בכל פעם הצופים משלימים את הפערים כמו בחידה: פה נזרק רמז, כאן זבוב, שם נקודת חן, הכל קשור — ומתחילים להבין כי שתי עלילות מתקדמות כאן במקביל, על פני צירי זמן שונים אך דומים, קשורות זו לזו ומתחברות יחד ליצירה ואמירה נוגה וענוגה. החיבור והניתוק הוא לב העניין.

 

מתוך “כשאיבדתי את גופי", היד המנותקת מהגוף היא גיבורה ראשית מתוך “כשאיבדתי את גופי", היד המנותקת מהגוף היא גיבורה ראשית איור: Netflix

 

מי שיבחרו ליהנות מהחוויה המומלצת של הגילוי ההדרגתי יסתפקו בלדעת כי הסרט הצרפתי של ג'רמי קלאפין, המוצע כעת בנטפליקס, מועמד לפרס אוסקר כסרט אנימציה וכי הוא זכה בשבוע שעבר בשלושה פרסים בטקס האנני, המכונה "האוסקר של האנימציה", כולל בפרס הסרט הטוב.

 

מי שזקוקים ליותר פרטים כדי להיענות לחוויה היפה הזאת יגלו כי "כשאיבדתי את גופי", סרט אנימציה באורך עלילתי מלא (81 דקות), מסופר משתי נקודות מבט. אחת של בחור ששמו נאופל (בדיבוב של דב פאטל), שבתחילת הסרט עובד כשליח פיצה בפריז, אך מילדותו תמיד רצה להיות אסטרונאוט ופסנתרן, עד שחווה טראומה נוראה; השנייה היא של יד קטועה שנמצאת במסע מפחיד ומאיים, מלא הרפתקאות, סכנות ומכשולים, גם היא בעיר באפור.

 

הסיפור של נאופל הוא ריאליסטי למדי. הוא חי אצל דוד מזניח, בדירה צפופה עם בן דוד חשקן ועובד כשליח פיצה אצל בוס נוקשה. באחת השליחויות שלו, ביום גשום ומדכא, הוא מביא באיחור פיצה למישהי שגרה בבניין רב־קומות, ובשיחה המתפתחת איתה דרך האינטרקום הוא מתאהב (נדמה שזה קורה כשהיא אומרת ש"בקומה ה־35 לא שומעים את הגשם, הוא רק חולף על פני החלון", אבל יכול להיות שזה קרה עוד קודם). לבחורה, כך מתברר, קוראים גבריאל והיא עובדת בספרייה, ונפואל מחליט לחזר אחריה, ועושה את זה בדרך מגושמת.

 

במקביל מתקיימת עלילה סוריאליסטית, המשתמשת בכל הכלים העומדים לרשות העולם המצויר, שבו הכל אפשרי. גיבורת העלילה הזאת היא יד קטועה. היד אילמת, כפי שידיים נוטות להיות, אבל רואה ושומעת. היא מתקדמת על אצבעותיה בתחנות רכבת, בנהרות קפואים, במחילות של עכברים וסתם ברחוב. היא נבהלת, נרגשת וכמהה למצוא את החלק השני שלה — האדם שאיבד את ידו.

 

ככל שמתקדמים בסרט מבינים יותר ויותר פרטים על נאופל ועל היד ועל הקשר ביניהם. הכל נעשה בתפירה מדויקת כמו ברקמה, ובאמצעים קולנועיים, ומנקודות מבט סינמטיות — ומאחר שאי אפשר להתאפק ממשחקי מילים — ביד אמן.

x