שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
קולנוע וטלוויזיה

בורקס בחדר האוכל: על הסדרה ”קיבוצניקים"

נדמה שהסדרה החדשה אינה פוסחת על אף סטריאוטיפ הקשור בבני משק, עד כדי הגחכה

רותה קופפר 08:3413.01.20

קיבוצניקים היו במרכז העשייה הטלוויזיונית מתחילת הקמתה, עוד מימי “חדווה ושלומיק”, ששיר הנושא של הסדרה היה גם זה שסיים את שידורי ערוץ 1 במתכונתו הקודמת, בביצוע של מרינה מקסימיליאן בלומין. היה משהו סמלי בכך שהשיר שחתם את שידוריו של גוף מונוליתי אחד במדינה קרץ לתחום העשייה של גוף מונוליתי אחר פה - הקיבוץ.

 

מתוך “קיבוצניקים". נתפסים כחבורה של חדלי אישים גסי רוח מתוך “קיבוצניקים". נתפסים כחבורה של חדלי אישים גסי רוח צילום: אוהד קב

 

למרות החלק הקטן של בני משק באוכלוסייה, הם תמיד תפסו את תשומת הלב הציבורית, לרוב בתוספת האדרה למפעל שלהם, ודרך זה למפעל הציוני. וגם אחרי אינסוף ביקורת שספגו הקיבוצים - בספרים, בסרטים ובמאמרים - אפילו אחרי שרובם הופרטו והתפרקו, הקיבוצניק כרעיון נותר סוג של אידיאל.

 

לא כך ב”קיבצוניקים”, הסדרה היומית המשודרת מהיום ב־HOT3. לא כך בכלל. הסדרה היא על בני קבוצת “נרקיס” מקיבוץ “מעיין חיים”, בני 30 ומשהו היום, הנפגשים בקיבוץ העומד לפני פירוק. הם מתבקשים לחתום על מסמכים אצל כונס נכסים כדי לקבל את חלקם מכספי הקיבוץ, אחרי שחובותיו בסך 140 מיליון שקל ישולמו. בשל אחריות שיש להם כלפי אחד מבני הכיתה שלהם, יוגב, שסובל מפגיעת ראש, הם מוצאים את עצמם חיים יחד ממש כבימי הקיבוץ בהאנגר תעשייתי בדרום תל אביב.

 

דרך יאיר (רועי ניק), הקיבוצניק שחזר למשק מגרמניה כדי לחתום על המסמכים, הצופים מתוודעים ליתר הדמויות והסיפורים שלהם. עם שובו הוא נתקל בהרבה עוינות וגסות רוח, האשמות על נטישה, זלזול וצרות עין כלפי הצלחתו. יתר בני הקבוצה שלו נראים כאילו דרכו במקום. למעט דפנה (דינה סנדרסון) שהלכה להיות רופאה, כולם מדשדשים במי אפסיים. כונס הנכסים של הקיבוץ הוא מני נקש (יניב ביטון), שהיה ילד חוץ וסבל מהיותו המזרחי היחיד בחבורה. התעללו בו בילדות וכעת הוא בא לנקום. כך לדעת בני המשק.

 

בסדרה הזאת, שיצרו יונה רוזנקיאר, אבנר שפע ואמיתי אשכנזי, הקיבוצניקים נתפסים כחבורה של חדלי אישים גסי רוח. שוב מוצגים חוסר הטאקט הקיבוצניקי הידוע והמוכר, וגם ההנחה שיש ביניהם יחסים מאוד קרובים כי גדלו יחד בצפיפות חונקת, כמו משפחה גדולה, לפעמים נעדרת הורים. בסדרה מדברים על לינה משותפת, אף על פי שזו כבר לא היתה נהוגה משנות ה־80, והם כבר לא היו אמורים לגדול כך, ובכלל, האופן שהדמויות בסדרה הזאת מדברות אחת על השנייה ואל השנייה הוא פשוט פארודיה.

 

בסצנה שבה יאיר הולך להשתין, וחבריו לקבוצת “נרקיס” מצטרפים אליו לחלל הפתוח של שירותים מאולתרים שהוקמו בהאנגר, ואחד מהם מתיישב על האסלה ממש בצמוד אליו כדי לעשות את צרכיו, נדמה היה כי צעדנו היישר מתוך ז’אנר אחד, דרמה קומית, למשהו אחר לגמרי — בורקס בנוסח חדר האוכל — זה צעד אחד רחוק מדי.

x