בסרט “המגדלור" של רוברט אגרס יש חזון ויזואלי יוצא דופן

מחמאה ראשונה מגיעה לחברת ההפצה טוליפ, שהבינה את הבאזז שנוצר סביב “המגדלור” והביאה את הסרט להקרנות סינמטקיות, אף על פי שספק אם יש ביוזמה הזאת איזו תועלת כלכלית מבחינתה. מחמאה שנייה הולכת לארנון מילצ’ן.

האיש שמימן את ההפקת “דיזנגוף 99” וממשיך להיות אחד המפיקים הכי אמיצים בהוליווד, ומעז לתת כסף לסרטים שיש בהם ממד ניסיוני וסגנוני מרתק.

מימין: רוברט פטינסון ווילם דפו, "המגדלור". אור שיוצר טריפ צילום: Universal Pictures International

“המגדלור” הוא דרמה פסיכולוגית, עם עיטורים של פנטזיה על־טבעית, המספרת על שני גברים במאה ה־19 שמגיעים למשמרת במגדלור מול חופי ניו אינגלנד. הוותיק שבהם (ווילם דפו) לא מפסיק לדבר בעגה אנגלית עתיקה של יורדי ים ולספר על כך שהבדידות מובילה לשיגעון, ולכן הדרך היחידה להתמודד איתה היא עם אלכוהול.

הצעיר והשתקן (רוברט פטינסון), שסופג התעמרות מצד מנהל המגדלור הוותיק, מתחיל לחוות חזיונות של מפלצות ים ובנות ים והשחפים נטפלים אליו. כשארבעת השבועות עוברים וסופה מונעת מהספינה להביא את מחליפיהם, הניתוק והבדידות של השניים מתחיל להפוך לטירוף.

לאורך הסרט השאלה שעולה היא מה בדיוק חווים השניים - האם חזיונות פסיכוטיים או שאכן במגדלור הזה מתרחשות תופעות על־טבעיות. “האם אתה רק מדמיין אותי?”, שואל דפו את פטינסון - אבל הסרט מסרב לתת תשובות ורק מנסה למשוך את צופיו, כמו את דמויותיו, אל המסתורין שנמצא באור המרצד של המגדלור — אור שהקרבה אליו מעניקה למבוגר מהשניים חוויה שהיא אולי מעין טריפ של סמים או ריגוש מיני, עד כדי כך שהצעיר מוכן לעשות הכל כדי לזכות לעמוד גם הוא בקרבת האור הזה. אור שאי אפשר שלא להבחין בדמיון בינו ובין אור מקרנת הקולנוע, שגם הוא מעביר את מי שקרובים לאלומתה חוויות דמויות־הזיה וריגוש.

רוברט אגרס, שזהו סרטו השני אחרי בכורתו המרתקת עם “המכשפה”, מקבל את המחמאה השלישית, על החזון הוויזואלי יוצא הדופן שהוא מציג בסרט, שצולם בפילם 35 מ”מ בשחור־לבן, עם פריים ריבועי שמעניק לסרט מראה של קולנוע סקנדינבי מתחילת המאה ה־20, ועם מסתורין חידתי ואלים שמזכיר את סרטיו המאוחרים של לארס פון טרייר.

אבל ממש כמו סרטיו של פון טרייר הרגעים היפהפיים ויוצאי הדופן שבסרט לא מצליחים לטשטש את העובדה שיש בו משהו מתסכל, לא רק כי הסרט נותר סתום עד סופו אלא כי רגעי השיא של הטירוף נותרים מצומצמים ביחס לכמות הלהג האינסופי שממטירה דמותו של דפו בסרט. הדיבורים האלה מוציאים את בן זוגו לסרט מדעתו. וגם את הצופים.