שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
קולנוע וטלוויזיה

“1917" הוא סרט מרהיב, למרות המלחמה

הסרט על מלחמת העולם ה-1 שביים סם מנדס וצילם רוג'ר דיקינס, מצולם בתנועת מצלמה אחת ולמרות המסר שלו חייבים להודות שהוא מופתי

יאיר רוה 08:5505.01.20

בכותרות הסיום של “1917” מקדיש הבמאי סם מנדס את הסרט לסבא שלו, שסיפורי מלחמת העולם הראשונה שלו היוו השראה ליצירתו.

 

 

 

אבל פתיחת הסרט מזכירה דווקא את “להציל את טוראי ריאן” (המרחש במלחמת העולם השניה): סרט מלחמה על משימה שכרוכה בחציית צרפת הכבושה ולהעביר הודעה שקשורה לשני אחים בחזית מול גרמניה.

 

אלא שמה שהדריך את מנדס זה ליצור סרט בשוט אחד. מה שעשוי להיראות בראשונה כמו גימיק, הוא אחד הסרטים הווירטואוזיים שנעשו באחרונה.

 

מתוך "1917". כל כך הרבה פריימים שראויים להפוך לפוסטר מתוך "1917". כל כך הרבה פריימים שראויים להפוך לפוסטר צילום: אי.פי

 

מי שהופקד על ביצוע המשימה הנועזת הזאת הוא הצלם הבריטי האגדי רוג’ר דיקינס שעיצב סרט שנראה כמו פעלול אקרובטי עוצר נשימה. מנדס הוא ארכיטקט־העל שמתכנן הכל, אבל אנשי הצוות שגייס מבצעים כאן כמה מרגעי השיא של הקריירות שלהם. דיקינס לא רק מניע את מצלמתו, אלא גם יצר בעזרתה שפה: מתי המצלמה רצה מאחורי הדמויות (כשהיא רוצה לחשוף את נקודת מבטם), ומתי היא רצה לפניהם (כשהיא רוצה להסתיר מה שעומד להגיע) , מתי העדשה רחבה (בתוך השוחות, ליצור את אפקט מבוך העכברים), ומתי היא סגורה (בסצינות של ההפוגה). זה סרט שמבקש מאתנו לכל אורכו לא רק לעקוב אחרי משימתן של הדמויות, אלא גם להיות מודעים לשפה הקולנועית שמנסחת את המסע הזה.

 

דיקינס, שעובד באופן מופתי עם תאורה לא פחות מאשר עם תנועה, מסיים כמעט כל סיקוונס ברגע פוער עיניים. יש כל כך הרבה פריימים שראויים להפוך לפוסטרים בסרט הזה. הזוועה של המלחמה כפי שהיא מתורגמת לרגעים של יופי בלתי נסבל שמחייב אותנו להתמודד עם התובנה שלא משנה כמה שסרטי מלחמה ישאפו להיות אנטי־מלחמתיים, יש משהו אסתטי וקתרטי בכל ההרג הזה.

 

לטריק הוויזואלי נוספת גם תחבולה טכנולוגית: זה לא באמת שוט אחד שנמשך שעתיים, אלא סדרה של שוטים קצרים בהרבה - שצולמו במשך חודשיים בין אפריל ליוני האחרונים - שאחר כך נתפרו דיגיטלית ליצור אפקט של שוט רצוף אחד. כלומר, מה שנכתב, תוכנן וצולם חייב להיכנס לפי הסדר. זה המקום שבו מנדס לא רק מוכיח שהאוסקר שזכה בו על סרטו הראשון “אמריקן ביוטי” היה מוצדק אלא משתמש בניסיונו כאחד מבכירי במאי התיאטרון של בריטניה, כי הרי מהי הצגת תיאטרון אם לא הופעה בשוט אחד?

 

לסרטים בשוט אחד יש בדרך כלל נימוק עיקרי: להציג בסרט המתרחש בזמן אמת, כשזמן הצפייה חופף לזמן העלילה.

 

”1917” אכן מתחיל כמירוץ נגד השעון. אבל באמצע החוקיות נשברת. יש קאט, ואז מעבר בזמנים. אני מסגיר סוד קטן: הסרט אינו בדיוק סיפור בזמן אמת. וזאת כי המשמעות האמיתית של השוט הממושך אינה הזמן אלא התנועה.

 

זה סיפורם של שני חיילים שיוצאים להעביר מסר למפקד גדוד, לעצור את ההתקפה המתוכננת שלו, כדי למנוע טבח בחייליו שניצבים לפני מלכודת. אבל ככל שההליכה הופכת לריצה כדי להגיע בזמן, כך גם ההבנה שברגע שניתנה הפקודה לנוע, קשה לעצור אותה. זה לא רק סרט על זמן, אלא סרט על כך שבמלחמה, להבדיל מקולנוע, הפקודה “קאט” הרבה יותר קשה לביצוע מאשר “אקשן”.

x