שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
קולנוע וטלוויזיה

שיחותי עם אדולף: אין דרך להגדיר את "ג'וג'ו ראביט" אלא כקומדיית שואה

הסרט של טאיקה וואיטיטי, במאי וקומיקאי ניו־זילנדי, מתייחס לנושא ברצינות הראויה והוא אחד הפרויקטים המשונים, המפתיעים והמצחיקים שיצאו השנה מהוליווד

יאיר רוה 07:5702.01.20

טאיקה וואיטיטי, במאי וקומיקאי ניו־זילנדי, אמנם די מוכר במולדתו, אבל לפרסום בשאר העולם הוא זכה באופן הדרגתי בעשור האחרון, תחילה עם עבודות הבימוי שלו ל"טיסת הקונקורד", ואז לקומדיית הערפדים "מה אנחנו עושים בצללים".

 

 

העובדה שהוא לוהק לתפקיד הבמאי של "תור: ראגנארוק" היתה מפתיעה, אבל רק עד שראינו את הסרט: אחרי שני סרטים כבדים ומסורבלים, וואיטיטי הקים את הדמות הזאת לחיים בסרט צבעוני, קרקסי ומלא הומור. העובדה שבקרוב יביים את הסרט הרביעי של "תור" רומזת שוואיטיטי הוא העתיד של מארוול.

 

מתוך "ג'וג'ו ראביט". הולך ונהיה בוגר וקודר ככל שהוא נמשך מתוך "ג'וג'ו ראביט". הולך ונהיה בוגר וקודר ככל שהוא נמשך צילום: ג'וג'ו ראביט

 

 

אבל עבור הקהל הניו־זילנדי הסרט היה תופעה עם ערך תרבותי מוסף: מתברר שמתחת לרדאר של הוליווד ומארוול, וואיטיטי הפך את "תור" לסרט שנותן מקום לתרבות הילידית. זה הוסווה מתחת לאפקטים ואיפור, אבל הניו־זילנדים זיהו את המבטאים ואת הגינונים והבינו את המחוות. עבורם, צפייה בסרט היתה שקולה לאופן שבו בישראל קלטו את "בוראט", כשסשה ברון כהן קילל בעברית במקום בקזאחית.

 

וואיטיטי, שלפעמים חותם בשם הנעורים של אמו, טאיקה כהן, מגדיר את עצמו כ"פולינזי יהודי". אביו ממוצא מאורי, מהילידים המקוריים של ניו־זילנד, ואמו גדלה בבית יהודי. ועם כל העובדה שוואיטיטי מתגלה כליצן לא קטן, מתברר שיש לו אג'נדה לעשות סרטים מסחריים, אבל שישאו עדויות לשורשיו.

 

וכך הוא יצר את "ג'וג'ו ראביט", שאין דרך אחרת להגדיר אותו מלבד "קומדיית שואה", אחד הפרויקטים המשונים, המפתיעים והמצחיקים שיצאו השנה מהוליווד. סרט שהוא מקורי לחלוטין כשם שהוא מרתיע. צפייה ב"ג'וג'ו ראביט" שקולה לצפייה בלהטוטן שעושה ג'אגלינג עם חרבות: זה מבהיל יותר משזה מהנה, והשאלה העיקרית היא האם הלהטוטן ייצא מהטריק הזה בחתיכה אחת. אז כן, טאיקה וואיטיטי כהן, מצליח לעשות זאת.

 

יוהן הוא ילד גרמני בן עשר וכולם קוראים לו ג'וג'ו. הוא פחדן גדול, ולכן הוא זוכה לכינוי "ג'וג'ו השפן" (או "ג'וג'ו ראביט", על פי התרגום לעברית). הוא חי בגרמניה של שנות ה־40 וכדי להיות כמו כולם הוא מצטרף לתנועת הנוער ההיטלראי. זה המקום שבו רוב הצופים, בוודאי היהודים, ידפדפו את התקציר הלאה. אבל חכו רגע למשפט הבא: ג'וג'ו כל כך רוצה להשתלב במאמץ המלחמתי של גרמניה שהוא מדמיין את אדולף היטלר כמי שמלווה ומשוחח אתו. מעין קול בראש או חבר דמיוני. הקול שאומר לו בראש את מה שג'וג'ו מסרב להגיד לעצמו.

 

למזלו של ג'וג'ו, הקצין המופקד על אימון ילדי גרמניה הוא חייל פצוע, שיכור ומיואש (סם רוקוול) ואמו של ג’וג’ו מבינה שבנה עובר פאזה ילדותית, אבל היא עצמה רחוקה מתמיכה בשלטון. לכן כשג'וג'ו מגלה שבקיר בחדרה של אחותו המתה אמו מחביאה נערה יהודייה, כל העולמות שלו מתנגשים אלה באלה.

 

הגעגועים לאחות שהנערה מזכירה לו אותה, האהבה לאם מול החיפוש אחר דמות אב, וההיכרות האישית עם היהודייה הראשונה שלו, שעד אותו רגע רק עשו לו דמוניזציה על שכמותה. הסרט, שמתחיל כקומדיית סלפסטיק בנוסח מל ברוקס, לוקח על עצמו את האחריות לא לעסוק בנאציזם לחלוטין בקלות ראש והולך ונהיה בוגר וקודר ככל שהוא נמשך.

 

וואיטיטי משבץ בסרטו גרסאות בגרמנית של שירים של הביטלס ודייוויד בואי (שהם עצמם הקליטו בימיהם בברלין) כדי לרמוז לנו שזו לא יותר מפנטזיה אבסורדית, מעין "יומנו של חנון" פוגש את "יומנה של אנה פרנק". העיצוב והצילום, שלרגעים מזכירים את הסרטים של ווס אנדרסון, מוסיפים לתחושת האגדה, שנועדה לצמצם את תחושת חוסר האחריות שהסרט הזה מפלרטט אתה. בסופו של דבר, זה סרט שמדבר על גזענות, אנטישמיות ומרידה בדיקטטורים, אבל וואיטיטי - שגם מגלם את דמותו של היטלר בסרט - הופך את "ג'וג'ו ראביט" למין קומדיה של שיכורים. קוריוז, אבל עם כשרון, הומור ובאופן מפתיע גם לב.

x