שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
קולנוע וטלוויזיה

הסרט "האירי": פורסט גאמפ מצטרף למאפיה

סרטו החדש, המונומנטלי והמרשים של מרטין סקורסזי, אינו על סנדק או בוס, אלא על חייל פשוט בארגון הפשע שחולף על פני הדמויות הגדולות והאירועים הגדולים של אמריקה

יאיר רוה 08:0920.11.19

אחד הדברים שמאפיינים את הסרטים של מרטין סקורסזי הוא האנרגיה העצומה שיש בתנועת המצלמה שלו, שלעתים קרובות שועטת באמוק לעבר הדמויות. לכן מפתיע לגלות ש”האירי”, סרטו החדש שיוצא בארץ בשבוע שבו הוא חגג את יום הולדתו ה־77, הוא סרט בעל קצב מתון ומאופק. כל כך מתון שהסרט, שאותו הפיק שירות הסטרימינג נטפליקס, נמשך כמעט שלוש שעות וחצי. בדומה ל”רומא” מהשנה שעברה, הסרט עלה השבוע להקרנות מסחריות ברשת בתי הקולנוע לב ומסוף השבוע הבא יהיה זמין לצפייה גם בנטפליקס.

 

 

רוברט דה נירו וג'ו פשי ב"האירי". סרט שהוא קיצור תולדות סרטי הגנגסטרים ופגישת מחזור קולנועית רוברט דה נירו וג'ו פשי ב"האירי". סרט שהוא קיצור תולדות סרטי הגנגסטרים ופגישת מחזור קולנועית צילום: NETFLIX

 

זה סיפורו של פרנק שיראן (רוברט דה נירו), אירי שעבד בשירות המאפיה האיטלקית. בתחילה, פרנק הוא נהג משאית בפנסילבניה של שנות ה־50. פגישה מקרית עם אחד הבוסים המקומיים ועוד פגישה, פחות מקרית, עם אחד מעורכי הדין של המאפיה גורמות לפרנק לעבור בהדרגה מבוס אחד לשני: מזה שאחראי על רחוב אחד לזה שמנהל עיר שלמה. כל אחד מהם נותן לו משימה: תחילה בלדרות, אחר כך איומים, ועד מהרה גם חיסולים.

 

פרנק לא שואל שאלות. מה שאומרים לו, הוא עושה. כך הוא מתקדם עד שהוא מגיע להיות שומר ראשו של ג’ימי הופה (אל פצ’ינו). אנחנו כבר בתחילת שנות ה־60. הופה הוא אמנם נשיא איגוד נהגי המשאיות, אבל בימים ההם איגודי העובדים היו לא פעם כיסוי לפשע המאורגן, והופה היה אחד הבוסים הגדולים ששלטו גם בעובדים וגם בגנגסטרים, וכולם רצו לראות אותו נעלם מהשטח, בייחוד בובי קנדי, אחיו של הנשיא ג’ון פ. קנדי.

 

באמצע שנות ה־70 הופה אכן נעלם מהשטח — כל אמריקאי מכיר את הסיפור הזה, או כל מי שראה ב-1992 את סרטו של דני דה ויטו על ג’ימי הופה עם ג’ק ניקולסון בתפקיד הראשי — פשוט נעלם. כולם הבינו שמישהו הגיע אליו והעלים אותו. אבל מי?

 

האם “האירי” הוא סיפור אמיתי? תלוי. ב־2004 יצא לאור ספר העיון של צ’רלס ברנדט, “שמעתי שאתה צבעי בתים”, שהביא את עדותו של שיראן ושבעיקר התגאה בכך שהוא חושף אחת ולתמיד את הסיפור בנוגע לזהות מחסלו של הופה. הגרסה שלו הוטלה בספק, אבל כידוע — כפי שנאמר ב”האיש שירה בליברטי ואלאנס” - “כשהאגדה נהפכת לאמת, הדפיסו את האגדה”.

 

אל פצ'ינו ב"האירי". סרט שעוסק בדרך ולא ביעד אל פצ'ינו ב"האירי". סרט שעוסק בדרך ולא ביעד צילום: NETFLIX

 

כאן נכנסים לתמונה סקורסזי והתסריטאי סטיב זייליאן, שלקחו את ספרו של ברנדט והדפיסו את האגדה. פרנק שיראן שלהם הוא הפורסט גאמפ של תולדות הפשע המאורגן האמריקאי: הוא לא סנדק ולא בוס, הוא חייל קטן ופשוט וצייתנותו הפכה אותו למי שנידף כמו נוצה ברוח בין הדמויות הגדולות של המאפיה והאירועים הגדולים של אמריקה בשנות ה־60 וה־70, אלה שנים שבהן המאפיונרים והפוליטיקאים היו מיודדים אלה עם אלה, ומי שסרח — חוסל, בין אם זה הופה או קנדי.

 

יתרון האגדה אל מול האמת מתחזק כשסקורסזי בעצמו הופך את סרטו למסע במורד ז’אנר הגנגסטרים של דורו. זה יותר קיצור תולדות סרטי הגנגסטרים מאשר ההיסטוריה של הפשע המאורגן האמריקאי. זו פגישת מחזור קולנועית: עם מפגש מחודש של דה נירו וג’ו פשי, אחרי “החבר’ה הטובים” ו”קזינו”; עם מפגש מחודש של דה נירו עם הארווי קייטל, אחרי “רחובות זועמים” ו”נהג מונית”; ועם מפגש מחודש של דה נירו עם פצ’ינו, אחרי “הסנדק” ו”היט” (הייתם מאמינים שזה הסרט הראשון שפצ’ינו עושה עם סקורסזי?). הוסיפו לכך את הטכנולוגיה החדשנית ופורצת הדרך שבה עושה הסרט שימוש, שגורמת לשחקנים הקשישים להיראות כפי שנראו בצעירותם ללא איפור (רק בעזרת מחשבים ומערכת צילום עתידנית ומסורבלת), ואתם מקבלים מינון מועצם של תחושת דז’ה־וו לסרטים שכל אלה כבר שיחקו בהם יחד.

 

יש משהו באופי, בכבדות ובאורך של הסרט שמזכיר את הסרטים של קופולה יותר מאשר את אלה של סקורסזי. וכן האופן שבו הסרט מפרק אות הז’אנר לפרודות הכי קטנות שמעלה על הדעת איך היה נראה סרט גנגסטרים לו סטנלי קובריק היה מביים אותו.

 

אורכו של הסרט הוא חלק בלתי נפרד מהמסע הזה. זה לא רק אפוס היסטורי, אלא סרט על זיכרון. הוא כמו בובת בבושקה של פלאשבקים: זיכרון בתוך זיכרון בתוך זיכרון, פרנק הקשיש נזכר בפרנק המבוגר נזכר בפרנק הצעיר. ולכן הסצינות המפורטות ביותר הן אלה שעוסקות באנקדוטות ולא באירועים הגדולים, בדרך ולא ביעד. זה סרט על אדם שבזקנתו מביט לאחור על חייו עם לא מעט חרטה ועם ניסיון לעשות סדר בדברים: מה בא קודם, מה גרם למה ומה הוא משאיר אחריו.

 

דווקא בשנה שבה סקורסזי זוכה לעדנה, בין השאר בזכות הומאז’ים ב”ג’וקר”, הוא העז לפתוח מלחמת דת עם מעריצי מארוול כשאמר שסרטי הקומיקס אינם אמנות, ובכך הפגין ניתוק מהוליווד של היום. הוא כמובן טועה, אבל הוא רק ממחיש עד כמה הסרט הזה - שמסכם עידן מסוים בהיסטוריה של אמריקה ובהיסטוריה הפרטית שלו בהוליווד - הוא אישי עבורו. הקשיש הזה זה הוא.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x