שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
במה

תערוכה: לובשות את הכאפייה

בתערוכה של יעל יודקוביק בגלריה שלוש בת"א נמסרת רשות הדיבור לנשים פלסטיניות דרך פריט הלבוש המסורתי הגברי

רעות ברנע 08:4315.09.19

אגרוף בבטן — זו התחושה במפגש הראשון עם העבודות של יעל יודקוביק שמוצגות בגלריה שלוש בתל אביב. האימג' הכל כך מזוהה של כאפייה שמוּצא מהקונטקסט שלו ומולבש על אובייקטים כמו סקייטבורדים מעורר בנו רגשות מעורבים. התחושה הזאת רק מתחזקת כאשר מתוודעים לשם התערוכה - "הכנס השנתי למניעה וטיפול בפצעי לחץ", שנולד כתגובה אמנותית לפורום משפחות שכולות ישראלי־פלסטיני שבו השתתפה האמנית במשך שנה.  

 

יודקוביק, בת למשפחה שכולה בעצמה (אביה נהרג בזמן שאמה היתה בהריון איתה), נולדה בקיבוץ כפר גלעדי והיום חיה ועובדת בתל אביב. היא בוגרת לימודי אמנות בבצלאל והציגה בשנים האחרונות בעיקר בישראל אבל גם במקומות שונים בעולם כמו ניו יורק וברלין. "זה שבאתי ממשפחה שכולה תמיד היה שם", היא מספרת, "אבל במהלך מבצע צוק איתן משהו זז אצלי והצטרפתי לפורום. המטרה של המפגשים עם הפלסטינים היתה להכיר את הסיפורים האישיים — לא מדברים בהם על פוליטיקה. במפגש הראשון כל הזמן בכיתי. מצאתי את עצמי מתחברת בעיקר לנושא של מה זה להיות הורה לילדים תחת כיבוש, נושא שלא מדברים עליו”.

 

עבודה מתוך התערוכה. "עכשיו אנחנו מדברות" עבודה מתוך התערוכה. "עכשיו אנחנו מדברות" צילום: ליאת אלבלינג

 

 

האמנית יעל יודקוביק האמנית יעל יודקוביק צילום: יובל חן

 

 

לאורך המפגשים מצאה את עצמה יודקוביק מתעניינת בעיקר בסיפורן של הנשים הפלסטיניות, למרות מגבלות השפה בקשר איתן, ואף שלא היתה לה כוונה להפוך את התהליך הזה לתערוכה, הרעיון נבט בתוכה בתהליך אטי. "זה עבר המון גלגולים. בהתחלה בניתי בבושקות ענקיות של נשים שבתוכן כמו כדורי גומי גדולים. מה שהבנתי הוא שפצע לחץ הוא סוג של כיבוש - אין בו זרימה. כך גם התחילו העבודות שמוצבות על גלגלים. יש בהן רצון לנורמליזציה, רצון לייצר זרימה היכן שיש פצע, אבל הן לא באמת נעות אלא תקועות בחלל. המשאלה הפנימית שלהן היא לנוע".

 

את מתייחסת לאובייקטים כאל הנשים עצמן?

 

"כן. כל אובייקט הוא אשה, תודעה נשית ואולי כולם הם גם אני”.

 

מדוע בחרת להשתמש בדימוי של הכאפייה בכל כך הרבה עבודות?

 

“בשימוש בכאפיות — בהן עצמן ולא בציור שלהן כפי שעשיתי בהתחלה — יש מבחינתי אקט, פעולה: הנשים שמגולמות על ידי האובייקטים מנכסות לעצמן את הכאפייה שהיא מאוד גברית וכאילו אומרות: 'עכשיו אנחנו נהיה הדוברות'. עטפתי בכאפיות את הסקייטבורדים, למשל, כי סוגי הספורט הכי פופולריים בעזה הם כאלה שמתקיימים במרחב הציבורי כמו סקייטבורד או פארקור".

 

יודקוביק מספרת שקיבלה על העבודות גם תגובות קשות, כאלה שתהו אם היא “אחת מהם”, ושהיא התקשתה למצוא חלל שיסכים לארח את התערוכה. אבל לדבריה, “אני עוסקת פה בפצע, שקיים בשני הצדדים. זה לא רק הם, גם אנחנו צריכים לשנות תנוחה כדי שהפצע יתרפא. מבחינתי, זה משלים את המפגשים שהשתתפתי בהם”.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x