שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
קולנוע וטלוויזיה

איפה ריצ'רד: על הסרט החדש וחסר הכריזמה של ריצ'רד לינקלייטר

הבמאי המדובר ריצ'רד לינקלייטר הפך את הסיפור המקסים ב"איפה את, ברנדט" לסרט חסר כריזמה

יאיר רוה 08:0804.09.19
סרט חדש של ריצ'רד לינקלייטר אמור לעורר עניין והתלהבות. הוא אכן חתום על סרטים נערצים ("התבגרות" וטרילוגיית "לפני הזריחה", "לפני השקיעה" ו"לפני חצות" הם המפורסמים ביותר שלו, אבל סרט הפולחן הפרטי שלי הוא "רוק בבית הספר"). אבל שוב ושוב נראה שלרוב הסרטים שלינקלייטר מביים יש בעיה חמורה של כריזמה.

 

אנחנו כותבים את זה כעת, דווקא כשעולה "איפה את, ברנדט", שהוא סרט מקסים, בוודאי בהשוואה לשני סרטיו הקודמים, "חברים לחיים" ו"כולם רוצים את זה", שהתנדפו לשכחה. אבל גם במקרה של "ברנדט", לאורך כל הצפייה קשה להתנער מהתחושה שלינקלייטר היה האיש הלא נכון למשימה, ושהיו במאים אחרים, ובמקרה הספציפי הזה אולי דווקא במאיות, שהיו הופכים את "איפה את, ברנדט" לסרט הרבה יותר משמעותי וחיוני.

 

מתוך הסרט "איפה את ברנדט" מתוך הסרט "איפה את ברנדט" צילום: Annapurna Pictures

 

 

"איפה את, ברנדט" הוא עיבוד לספרה של מריה סמפל. הסרט מספר על ברנדט פוקס (קייט בלנשט), אדריכלית מפורסמת שפרשה מעולם האדריכלות וברחה לחיי אלמוניות, מלוס אנג'לס שטופת השמש אל סיאטל הגשומה תמיד. אחרי שראתה איך גבר עשיר מחריב את יצירת המופת האדריכלית שלה, היא מתמודדת עם הטראומה המקצועית על ידי השתבללות לתוך עצמה, ביתה ומשפחתה. היא פרשה מהמקצוע (שמוצג בסרט כגברי כולו), וכעת ברנדט נמנעת מקשר אנושי עם שכניה ומסתגרת עם בתה ובעלה בבית ישן, מוזנח ורעוע, שהוא כמו פצע מוגלתי באמצע שכונת יוקרה. כשהבת מבקשת לצאת לטיול משפחתי לאנטרקטיקה, ואחרי ניסיונותיה האגרופוביים של האם להתחמק ממנו, ברנדט מקדישה את החצי השני של הסרט כדי לצאת מהקונכייה שלה.

 

אז מה יש בכל זאת בלינקלייטר שהפך אותו, למרות הפסיביות של סרטיו, ליוצר כה בולט כבר 30 שנה? הכבוד שלו למילים: הוא אוהב מילים והוא אוהב כשהדמויות שלו מדברות. זה מה שהופך את החצי הראשון של "ברנדט" לחלק המוצלח בסרט. החצי הזה, שבו ברנדט עדיין מסוגרת בביתה, כולו גדוש מלל. הוויס־אובר של הבת, שמספרת את הסיפור (תחבולה שנעלמת בחצי השני); הווידויים של האם שמכתיבה אימיילים אובססיביים לעוזרת האישית הווירטואלית שלה; השיחות הארוכות של כל הדמויות עם דמויות משנה זניחות שכל תפקידן הוא להיות שם ולהקשיב. משפחת פוקס מדברת בלי הרף, מתוודה ונפתחת, רק לא האחד מול השני, הם מדברים מול זרים או מכשירים.

 

לינקלייטר מביים דיאלוגים כמו שבמאים אחרים מביימים סצנות מרדפים. בסצנות האלה הוא קם לחיים. אבל כשלינקלייטר צריך להרים הילוך ולעבור אל שלב המעשים, לב לבו של הסרט, הוא נכנס לתרדמת. יש בסרטיו משהו שפוף, שעומד בסתירה גמורה לתהליך שברנדט עוברת. ובכל זאת, יש משהו שובה לב בסיפור האקסצנטרי הזה, ואולי גם בתחושה שלינקלייטר, כמו הגיבורה שלו, נאלץ כאן לצאת מאזור הנוחות שלו.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x