שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
קולנוע וטלוויזיה

סימבה, תתבגר: הזגזוג של "מלך האריות" החדש

גם בגרסת הרימייק, הסרט מזגזג בין אלימות שייקספירית לפתרונות עלילתיים ילדותיים. השוטים היפים רק מדגישים את העובדה שמדובר בסרט טבע ארוך מדי

יאיר רוה 08:1621.07.19
1994. "מלך האריות" של דיסני הופך לקלאסיקה ולסרט האנימציה המצליח בכל הזמנים. אבל אני מעולם לא אהבתי אותו. חפשו בגוגל "האם 'מלך האריות' הוא סרט האנימציה הכי גרוע של דיסני?" ותגיעו אליי.

 

 

 

בשנות התשעים דיסני היו בעיצומו של תור זהב נפלא של סרטי אנימציה: "אלאדין", "בת הים הקטנה" ו"היפה והחיה" היו מיוזיקלס הוליוודיים מונפשים ונהדרים. אבל "מלך האריות" רצה להתרחק מהמראה המצויר הילדותי של סרטי דיסני וליצור באנימציה קלאסית, המצוירת באופן ידני, סרט שייראה קרוב לטבעי, עם שירי פופ של אלטון ג'ון במקום שירי מחזות זמר. במרכזו ניצבות חיות מדברות, אבל הסרט נראה טבעי כמו החיים, טור דה־פורס טכני של אנימטורים כבר מהשוט הראשון. גם התוכן שעוסק באלימות, כוחנות ונקמה היה הכי דומה לחיים מבין סרטי האנימציה של דיסני. אבל בעבורי, זו היתה הבעיה: אני לא רוצה סרטים מצוירים שדומים לחיים, אלא כמה שיותר רחוקים מהם.

 צילום: The Walt Disney Company

 

25 שנים עברו מאז, ו"מלך האריות" חוזר. הוא כבר חזר ב־1998 כמיוזיקל עטור פרסים בברודוויי, וב־2011 הוא חזר לקולנוע בגרסה שהומרה לתלת־ממד, ועכשיו הוא מגיע כסרט אנימציה דיגיטלי. כמי שלא מחבב את המקור, התקווה לגלות את הסרט מחדש היתה גדולה: על הבימוי הופקד ג'ון פאברו, שעשה עבודה נהדרת ברימייק ל"ספר הג'ונגל" (2016).

 

ההוראות שקיבל פאברו היו מאתגרות: שיהיה זהה, אבל שונה. לכן, השינוי המשמעותי ביותר בסרט החדש הוא לא תוכני או צורני, אלא חברתי. דיסני היו פעם האולפן הכי שמרן בהוליווד, ו"מלך האריות" המקורי היה המנון לשמרנות הזאת, כמיהה לשלטון דיקטטורי נאור. אלא שמאז גילו ראשי דיסני שהקופות אוהבות יותר תכנים ליברליים עם כבוד לתרבויות אחרות, וכך הפך "מלך האריות" החדש לאגדה אפריקאית, עם ליהוק שכולו שחקנים שחורים לתפקידי האריות והצבועים: דונלד גלאבר, ביונסה וצ'יווטל אג'יופור. רק טימון ופומבה, דמויות המשנה הליצניות, מגולמים גם הפעם על ידי שחקנים יהודים, משום מה (סת רוגן ובילי אייכנר). מהמקור הושאלו קולו של ג'יימס ארל ג'ונס כמופאסה, השירים של אלטון ג'ון והפסקול של האנס זימר.

 

ביונסה בפרמיירה של הסרט ביונסה בפרמיירה של הסרט צילום: איי אף פי

 

פאברו הכניס פראות מתבקשת לסרט העוסק בחיות בר, הוסיף כמה שוטים יפים ודילל את הכוריאוגרפיה הנאצית של המקור, אבל בסופו של דבר זה אותו סרט - רק הפעם בגרסה פוטו־ריאליסטית, מה שהופך את החיות המדברות לתופעה משונה: דמיינו סרט טבע של ה־BBC ערוך ומדובב כמלודרמה משפחתית.

 

יופיו הוויזואלי של הסרט והשירים המוכרים לא מצליחים להסתיר את העובדה שיש בסרט הזה רפטטיביות משונה. הגרסה של פאברו ארוכה מהמקור בחצי שעה (הוא הוסיף לסרט כמה רגעים שנוצרו עבור גרסת ברודווי), ובכל זאת, כשאחת הדמויות תידחק לפינה כשטורפים סוגרים עליה, שוב ושוב יקפוץ מאיפשהו אריה שואג שיציל את המצב, "סימבה אקס מכינה". בשביל יצירה שהיה לעולם 25 שנה לחשוב עליה, יש ברגעים האלה משהו ילדותי. וכך "מלך האריות", שנולד כיצירה מרתיעה בקדרותה ובאלימותה - גרסת החיות ל"המלט", וסיפור על יורש עצר שבורח מארצו אחרי שראה את דודו רוצח את אביו - הופך לסרט טבע יפה אך נדוש, אטי וארוך. אפילו דואט היסטורי בין ביונסה וצ'יילדיש גמבינו מתגלה בו כאנטי־קליימקס מוזיקלי.

 

גם מבחינה פוליטית, הסרט מפספס הזדמנות לעסוק בנושאים אקולוגיים בוערים; ובתור סרט אפריקאי, הוא לחלוטין לא נוגע בסיפורה של היבשת. הרגע היחיד שיש בו הדהוד אקטואלי הוא כשסימבה חוזר למולדתו ורואה מה קרה לארצו מאז שסקאר תפס את השלטון. התחושה של "מה עשיתם למולדתי האהובה?" מוכרת לפחות לחצי מהאמריקאים - ובכל זאת, זה לא "אווטאר", זה לא אירוע גלובלי שקורא לעמידה אזרחית נגד פולשים וכובשים. זה סתם עוד מאבק דרוויני, הישרדות החזק. ביונסה או לא, בסרט הזה כבר היינו.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x