ביקורת סרט: ספיידרמן החדש - סיפור בזיגזג

ראשית הסרט נותן שם לתופעה שגרמה לחצי מהאנושות להיעלם ואז לחזור: "בליפ". מתברר שהבליפ גרם ללא מעט צרות, כפי שמדווחת הדודה מיי (מריסה טומיי) בפתיחת הסרט, בין השאר למשבר דיור גדול שהותיר לא מעט הומלסים. בבית הספר התיכון אליו חוזר פיטר פרקר (טום הולנד) יש בעיות אחרות, כמו חמש שנות לימוד שהתלמידים פספסו, למורת רוחם של אלה שנשארו מאחור ונאלצו להתחיל את שנת הלימודים מחדש.

מתוך "ספיידרמן: רחוק מהבית". גודש עלילתי עצום צילום: © Sony Pictures Releasing Switzerland GmbH

ויש גם שאלות קוסמיות: מה יעלה עכשיו בגורלם של הנוקמים? איפה כל גיבורי העל ששרדו את סוף "סוף המשחק"? האם הלהקה התפרקה? האם צריך לבנות צוות נוקמים חדש? ומי ימלא את מקומו של איירון מן בהיררכיית הגיבורים?

ספיידרמן, שמבין שהוא כרגע הגיבור האחרון שנותר, מסרב לשאת את הכתר. כשנפשו מצולקת מכל הסיפור של הבליפ ואיירון מן הוא חוזר לניו יורק במצב שפוף, בלי מצב רוח להיות גיבור־על יותר, ובוודאי שלא להגן על משהו גדול מהשכונה שלו, בטח לא העולם. כשהכיתה שלו יוצאת למסע באירופה הוא אפילו לא אורז את חליפת הספיידרמן שלו: הוא יוצא לנפוש, לחזור לשגרה, להחלים. אלא שאז מפלצת חדשה מגיחה ממימד אחר ומתחילה להחריב את ונציה.

ג'ייק ג'ילנהול מגלם בסרט דמות חדשה בשם מיסטריו, ואם אתם מעריצים מושבעים של הקומיקס ובקיאים בכל דמויתיו, זה יהרוס לכם טוויסט יפה שמופיע באמצע הסרט. כמו בסרט ספיידרמן הקודם, גם כאן הוא נלחם בנבלים שנולדו כתוצאה ישירה ממה שקרה באחד מסרטי הנוקמים הקודמים. ספיידרמן בתור המטאטא הלאומי.

סרט הספיידרמן החדש הוא מיקס משונה בין סרט נוער המיועד לתיכוניסטים בהומור ובגרוב שלו: סרט על מסע כיתתי, אהבות ראשונות ומורים מטורללים; לבין ניסיון לתת לגיבור להתמודד עם האבל שהוא נושא עמו מאז אירועי "הנוקמים". טון הסרט מאוד לא אחיד ונע בין הקליל לכבד, בין הילדותי לבוגר, בין הניסיון לתת לספיידרמן סרט משלו, ובין הרצון של אולפני מארוול להמשיך ולהחזיק באוויר את עלילת הנוקמים ולנסות לקחת אותה אל סדרת סרטים חדשה. מה שכן מתחיל להיות ברור (אם תישארו עד לסצינה שאחרי הקרדיטים) הוא שהשלב הבא בסיפורי הנוקמים יעסוק באשליות, בדברים ובדמויות שהם לא כפי שהם נראים באמת. כדי להמחיש את אווירת התעתועים הזאת, של מציאות שכולה בדיה, של עולם שהוא מבוך מראות, הסרט מכיל סצינה כמעט סוריאליסטית באופייה, שהיא כמעט הומאז' עכשווי לסצינת החלום שעיצב דאלי ל"בכבלי השכחה" של היצ'קוק.

הזיגזג הזה בין קומדיית נעורים לבין דרמה רגשית על נער שלא מסוגל להכיל את רגשותיו ולקבל החלטות שקולות, מטלטל את הסרט כהוגן וגודש אותו ברגעים סותרים. ב־130 הדקות של הסרט יש גודש עלילתי עצום, מבלבל ומבולגן, אבל איכשהו — ובזה מארוול ממשיכים להצטיין — הוא עדיין מצליח לבדר, ואפילו להציף כמה שאלות נבונות.