שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
קולנוע וטלוויזיה

המפץ הקטן: היתה לו ילדות קשה

נקמה במדענים מתעללים או בנאצים רעים: גם גיבור המשחק הכי רצחני חייב הצדקה מוסרית לקטל המוני. אפילו כשהוא מפלצת חייזרית, כמו גיבורת "Carrion"

עמית קלינג 08:2020.06.19

בבסיס צבאי תת־קרקעי אפל אתם מתרוצצים בבהלה, בורחים בלי כיוון ברור בין קירות מוכתמים בנהרות של דם - תוצאה של טבח של מפלצת אימתנית, גוש אמורפי של רקמות ומחושים, שמשנה צורה וגודל עם כל עובר אורח שהיא טורפת ושואבת. אבל יש קאץ'. אתם המפלצת.

 

משחק האקשן העצמאי החדש "Carrion" (מילולית: פגר), שנחשף לראשונה בתערוכת הגיימינג הענקית E3 וצפוי לצאת בשנה הבאה, איננו המשחק הראשון שנותן לשחקן את האפשרות לקחת את הצד של הרעים, בין שבאופן קבוע ובין שמתוך שורה של בחירות מוסריות שהועמדו בפני השחקן (סדרת “Fallout”, למשל, הצטיינה בכך, במיוחד במשחקים המוקדמים). ובכל זאת - לשחק מפלצת של ממש? זה טוויסט מספיק מרענן בשביל למשוך תשומת לב.

 

מצד שני, אם באמת חושבים על זה, באיזה משחק ממוצע אנחנו לא משחקים מפלצת? בסדרת משחקי האקשן “Sniper Elite”, למשל, שבהם הגיבור הוא דמות הרואית ופלקטית לחלוטין - צלף בריטי קשוח ושתקן שמחסל מספר אסטרונומי עד גיחוך של אויבים. יתרה מזאת, הוא מתענג באופן מיוחד על המוות שלהם, עם תקריבי סלואו־מושן על כל צליפה מוצלחת, כולל מצב רנטגן המראה באיזו זווית בדיוק הקליע ניקב לקורבנות שלך את הגולגולת, הריאה או האשכים.

 

Carrion game, משחק מחשב Carrion game, משחק מחשב

 

העניין הוא שברוב המכריע של המשחקים, היוצרים חייבים לספק הצדקה למפלצת לצאת למסע הקטל חסר ההבחנה שלה. בכל זאת, אנחנו אמורים לבלות כמה שעות טובות בחברת אותה מפלצת - כדאי שיהיה אפשר להזדהות איתה איכשהו. כך, למשל, האויבים של “Sniper Elite” הם הנאצים - הרע האולטימטיבי. אף אחד לא מפקפק לרגע בצדקתו של הצלף הבריטי שרק רוצה לחסל נאצים. והמפלצת של “Carrion”? היא בורחת ממעבדה סודית שבה כלאו אותה וערכו עליה ניסויים. אז מה, שלא תנקום?

 

חוסר היכולת הזה להתמסר לניהיליזם יכול להיראות כמו פחד מסערה מוסרית סביב המשחק שלך, אבל טרם יצא המשחק שעורר את חמתם של הורים ומחנכים ולא הרוויח מכך במכירות. ההתעקשות על הצדקה מוסרית, קלושה ככל שתהיה, לגיבור מפלצתי נובעת ממקום אחר, והוא חוסר ההבנה של איך לספר סיפור שחורג מהתבנית הקלאסית של גיבור שיוצא למסע.

 

החזות הלא אנושית והלא מוגדרת של “Carrion” מבטיחה לנו לכל הפחות מפלצת טובה ומעניינת. אולי היא תאפשר למפתחים שלו להתמסר באמת לסיפור של מפלצת שהיא סתם מפלצת. וזה כבר יהיה מפחיד באמת. יש להם תקדים אחד משמעותי להישען עליו - להיט המובייל "Plague Inc", שהוא אחד המשחקים הכי מפלצתיים שנוצרו בשנים האחרונות. בחזות גרפיקה אבסטרקטית שרוב רובה הוא פשוט מפת עולם, אתם מגלמים במשחק פשוט מחלה (חיידק, וירוס או טפיל) עם מטרה אחת ויחידה: להכחיד את אוכלוסיית העולם.

 

אחת הסיבות ש"Plague Inc" הפך לכזה להיט גדול היה שהוא אפשר חוויית משחק באמת מפלצתית: התפשטות ללא שום תכלית מלבד ההתפשטות עצמה, כשהכחדת אוכלוסיית העולם היא תנאי לניצחון, אבל אפילו לא באמת המטרה של המחלה. לא גיבור, לא מפלצת, פשוט אויב ריאליסטי למדי, בלתי נראה ובלתי ניתן לעצירה. אמאל'ה.

 

נקמה במדענים מתעללים או בנאצים רעים: גם גיבור המשחק הכי רצחני חייב הצדקה מוסרית לקטל המוני. אפילו כשהוא מפלצת חייזרית, כמו גיבורת "Carrion"

 

בבסיס צבאי תת־קרקעי אפל אתם מתרוצצים בבהלה, בורחים בלי כיוון ברור בין קירות מוכתמים בנהרות של דם - תוצאה של טבח של מפלצת אימתנית, גוש אמורפי של רקמות ומחושים, שמשנה צורה וגודל עם כל עובר אורח שהיא טורפת ושואבת. אבל יש קאץ'. אתם המפלצת.

 

משחק האקשן העצמאי החדש "Carrion" (מילולית: פגר), שנחשף לראשונה בתערוכת הגיימינג הענקית E3 וצפוי לצאת בשנה הבאה, איננו המשחק הראשון שנותן לשחקן את האפשרות לקחת את הצד של הרעים, בין שבאופן קבוע ובין שמתוך שורה של בחירות מוסריות שהועמדו בפני השחקן (סדרת “Fallout”, למשל, הצטיינה בכך, במיוחד במשחקים המוקדמים). ובכל זאת - לשחק מפלצת של ממש? זה טוויסט מספיק מרענן בשביל למשוך תשומת לב.

 

מצד שני, אם באמת חושבים על זה, באיזה משחק ממוצע אנחנו לא משחקים מפלצת? בסדרת משחקי האקשן “Sniper Elite”, למשל, שבהם הגיבור הוא דמות הרואית ופלקטית לחלוטין - צלף בריטי קשוח ושתקן שמחסל מספר אסטרונומי עד גיחוך של אויבים. יתרה מזאת, הוא מתענג באופן מיוחד על המוות שלהם, עם תקריבי סלואו־מושן על כל צליפה מוצלחת, כולל מצב רנטגן המראה באיזו זווית בדיוק הקליע ניקב לקורבנות שלך את הגולגולת, הריאה או האשכים.

 

 

Plague Inc. משחק מחשב Plague Inc. משחק מחשב

 

העניין הוא שברוב המכריע של המשחקים, היוצרים חייבים לספק הצדקה למפלצת לצאת למסע הקטל חסר ההבחנה שלה. בכל זאת, אנחנו אמורים לבלות כמה שעות טובות בחברת אותה מפלצת - כדאי שיהיה אפשר להזדהות איתה איכשהו. כך, למשל, האויבים של “Sniper Elite” הם הנאצים - הרע האולטימטיבי. אף אחד לא מפקפק לרגע בצדקתו של הצלף הבריטי שרק רוצה לחסל נאצים. והמפלצת של “Carrion”? היא בורחת ממעבדה סודית שבה כלאו אותה וערכו עליה ניסויים. אז מה, שלא תנקום?

 

חוסר היכולת הזה להתמסר לניהיליזם יכול להיראות כמו פחד מסערה מוסרית סביב המשחק שלך, אבל טרם יצא המשחק שעורר את חמתם של הורים ומחנכים ולא הרוויח מכך במכירות. ההתעקשות על הצדקה מוסרית, קלושה ככל שתהיה, לגיבור מפלצתי נובעת ממקום אחר, והוא חוסר ההבנה של איך לספר סיפור שחורג מהתבנית הקלאסית של גיבור שיוצא למסע.

 

החזות הלא אנושית והלא מוגדרת של “Carrion” מבטיחה לנו לכל הפחות מפלצת טובה ומעניינת. אולי היא תאפשר למפתחים שלו להתמסר באמת לסיפור של מפלצת שהיא סתם מפלצת. וזה כבר יהיה מפחיד באמת. יש להם תקדים אחד משמעותי להישען עליו - להיט המובייל "Plague Inc", שהוא אחד המשחקים הכי מפלצתיים שנוצרו בשנים האחרונות. בחזות גרפיקה אבסטרקטית שרוב רובה הוא פשוט מפת עולם, אתם מגלמים במשחק פשוט מחלה (חיידק, וירוס או טפיל) עם מטרה אחת ויחידה: להכחיד את אוכלוסיית העולם.

 

אחת הסיבות ש"Plague Inc" הפך לכזה להיט גדול היה שהוא אפשר חוויית משחק באמת מפלצתית: התפשטות ללא שום תכלית מלבד ההתפשטות עצמה, כשהכחדת אוכלוסיית העולם היא תנאי לניצחון, אבל אפילו לא באמת המטרה של המחלה. לא גיבור, לא מפלצת, פשוט אויב ריאליסטי למדי, בלתי נראה ובלתי ניתן לעצירה. אמאל'ה.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x