שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
קולנוע וטלוויזיה

בועטות בביצים: 2019 עומדת בסימן גיבורת האקשן החדשה

מ"אני אמא" של נטפליקס עד הקאמבק של שרה קונור ב"שליחות קטלנית": גיבורת האקשן החדשה איננה מסתכמת בקישוט, אלא מציגה דמות מורכבת שעומדת בזכות עצמה וחושבת מחוץ לקופסא הגברית

יאיר רוה 07:4612.06.19

"רק שתדע שהנשים כאן הצילו את הגברים הרבה יותר פעמים מההפך"

מיסטיק (ג'ניפר לורנס) נוזפת בפרופסור אקס (ג'יימס מקאבוי), ב"אקסמן: הפניקס האפלה"

 

גברים כגיבורי פעולה? זה כל כך 2012. מ"קפטן מארוול", דרך "אקס־מן" ו"הנוקמים" ועד "גברים בשחור אינטרנשיונל": 2019 מסתמנת כשנת גיבורת האקשן החדשה. זו שמכסחת בלי למצמץ, לא משאירה את הבמה לגבר שייתן את האגרוף האחרון לנבל ובעיקר - להבדיל מגיבורות הפעולה של פעם, כמו נשות "מהיר ועצבני" - לא נמצאת שם רק כדי לענג את הצופה הגברי במחשוף עמוק, אלא זוכה לסיפור משל עצמה.

 

הילרי סוונק ב"אני אמא". סרט שמביט בעולם מנקודת מבט טקטית, מוסרית ופילוסופית להבדיל מנקודת מבט של כוחניות וכיבוש הילרי סוונק ב"אני אמא". סרט שמביט בעולם מנקודת מבט טקטית, מוסרית ופילוסופית להבדיל מנקודת מבט של כוחניות וכיבוש צילום: NETFLIX

 

אם־הטיפוס של הגיבורה הזאת היא שרה קונור, האמזונה הלוחמת של שני סרטי "שליחות קטלנית" הראשונים בבימויו של ג'יימס קמרון. אחרי הכישלון הנוראי של הסרט האחרון בסדרה ("ג'נסיס"), האולפן היה זקוק לאמצעי חירום כדי להציל את הסדרה ממוות. להחזיר את שוורצנגר זה לא מספיק, שהרי הבאתו לסרט הקודם לא עשתה דבר. היה צריך, לפיכך, לשלוף את נשק יום הדין ולהחזיר לא רק את ג'יימס קמרון כתסריטאי ומפיק, אלא בעיקר את המילטון, שבגיל 63 תגלם בפעם השלישית את קונור — הלב האמיתי של הסדרה — 28 שנה אחרי "שליחות קטלנית 2".

 

לא בכדי הקאמבק של 2019 מתמקד בשרה קונור. במשך שנות השמונים והתשעים היא היתה גיבורת האקשן היחידה (כמעט. לצד אלן ריפלי, גיבורת "הנוסע השמיני"), שעומדת בזכות עצמה, ולא כקישוט, פיתוי או קורבן בפוטנציה. ואף שבשני סרטי "שליחות קטלנית" האמהות שלה דומיננטית, קונור היתה הרבה יותר מ"אמא" או "גבר עם ציצים", והציעה דמות מורכבת שעומדת בזכות עצמה בלב העלילה. "עם כל הכבוד לשוורצנגר, סרטי 'שליחות קטלנית' הם הסיפור של לינדה קונור", אמר בראיון גבריאל לונה, שמגלם את הנבל בסרט החדש, שייצא בנובמבר.

 

רוחה של שרה קונור מרחפת גם מעל הסרט המדובר "I am Mother" ("אני אמא"), שהוקרן בבכורה בפסטיבל סאנדאנס ועלה השבוע בנטפליקס. סרט הביכורים האוסטרלי של הבמאי גרנט ספוטורה הוא מצד אחד יצירת מדע בדיוני מושקעת עם סטים מעוצבים ואפקטים מרשימים, ומצד שני דרמה קאמרית לשלוש שחקניות בלבד (קלרה רוגארד, הילארי סוואנק ורוז ביירן, המופיעה בקולה בלבד). זהו, למעשה, הסרט הכי טוב של נטפליקס מאז "הכחדה" — סרט מד"ב נשי נוסף מלפני שנה. כאמור, מגמה.

 

לינדה המילטון ב"שליחות קטלנית" החדש. האם־טיפוס לגיבורות החדשות לינדה המילטון ב"שליחות קטלנית" החדש. האם־טיפוס לגיבורות החדשות צילום: © Twentieth Century Fox Film Corporation. All Rights Reserved.© Twentieth Century Fox Film

 

"אני אמא" מתרחש בעתיד פוסט־אפוקליפטי, רגע אחרי שהאנושות הוכחדה. בבונקר שיועד מבעוד מועד לרגע כזה, נכנסת רובוטית לפעולה ומוציאה עובר אחד ממאגר 63 אלף העוברים שהוכנו למקרה חירום, ומכניסה אותו לרחם מלאכותי כדי להתחיל את מבצע האכלוס מחדש של כדור הארץ בבני אדם. כמה שעות אחר כך יוצאת מהרחם תינוקת. בקול עדין ותומך הרובוטית תלמד אותה הכל — מסוגיות מוסר, דרך אלקטרוניקה ועד מחול.

 

לתוך האידיליה המשפחתית הזאת מתפרצת ניצולה פצועה (סוואנק) שגורמת לנערה להבין שאולי יש עדיין עולם אנושי בחוץ ושלא כל מה שסיפרו לה היה נכון. עיקר הסרט נמצא בדילמה שבה שרויה הנערה בין הדמות המלאכותית שגידלה אותה ולימדה אותה כל מה שהיא יודעת והיא ההורה היחיד שהיא מכירה, ובין האשה הזרה, זו שדומה לה מבחינה חיצונית ולוחצת לנערה על כפתורי מרד גיל ההתבגרות שהתחילו לבצבץ קודם.

 

את העולם הז'אנרי שבתוכו מתקיים הסרט תכיר כל חובבת מדע בדיוני. הדמות נטולת השם שמגלמת סוואנק היא מעין שרה קונור גרסת 2019, מישהי שמורדת נגד שלטון הרובוטים ולא סומכת על המכונות, גם כשהן מתהדרות בקול רך ונשי. את המחשב "אמא" אנחנו מכירים מסרטי "הנוסע השמיני", שהעיצוב הוויזואלי של "אני אמא" מושפע ממנו. סצינה אחת אף מכילה ציטוט מפורש ל"בלייד ראנר", שכמו "אני אמא" עוסק בקושי להבדיל מיהו אנושי. במילים אחרות, השורשים של הסרט הזה נעוצים עמוק ביער שנטעו ג'יימס קמרון ("שליחות קטלנית", "שובו של הנוסע השמיני") ורידלי סקוט ("הנוסע השמיני", "בלייד ראנר"), שהשתמשו במדע בדיוני ובגיבורות כדי לעסוק בנושאים כמו אמהות, לידה והפער שבין הביולוגי ובין המלאכותי.

 

טסה תומפסון ב"גברים בשחור אינטרנשיונל". הקהל רגיל לגיבורות בתבניות גבריות טסה תומפסון ב"גברים בשחור אינטרנשיונל". הקהל רגיל לגיבורות בתבניות גבריות צילום: © Sony Pictures Releasing Switzerland GmbH

 

בעידן הקולנוע המצ'ואיסטי של שנות השמונים והתשעים היינו צריכים שני גברים שיעצבו לנו דמויות נשיות כאלה. ולמרות הצלחת הסרטים בכיכובן, הדמויות די נעלמו מהקולנוע עד לאחרונה. סרטים כמו "אני אמא" ו"הכחדה", דמותה של שרליז תרון ב"מקס הזועם: כביש הזעם" ושובה של שרה קונור ב"שליחות קטלנית: גורל אפל" מעידים על כך שתעשיית הקולנוע של ההווה מחפשת את הנראטיב הנשי שיכול להתקיים גם ללא נראטיב גברי לצידו. מנגד, האכזבה המסחרית של "מקס הזועם" וההגלייה לנטפליקס של"אני אמא" ו"הכחדה" עשויה להעיד שזה עדיין דיון קולנועי שהקהל הרחב לא לגמרי מסוגל להתמודד איתו.

 

הקהל כבר יודע לאמץ בהתלהבות גיבורה נשית שנכנסת לתוך תבנית גברית מוסכמת, זו שמשתמשת בכוח ובאלימות כדי לנצח את אויביה, כמו קפטן מארוול או וונדר וומן. אבל ההברקה של "אני אמא" ושל "הכחדה" היא לא רק המגדר של הגיבורות, אלא שהעלילה כולה מתנהלת באופן שמביט בעולם מנקודת מבט טקטית, מוסרית ופילוסופית להבדיל מנקודת מבט של כוחניות וכיבוש, ובכך חותרת נגד התפיסה ההגמונית הגברית.

 

ובכל זאת, בכל הסרטים האלה אנחנו עדיין בידיים של במאים ותסריטאים גברים שהם אלה שכותבים את הדמויות הנשיות החדשות, וכל הסרטים האלה הם מז'אנר המדע בדיוני. אולי כגלולת הרגעה חתרנית לציבור הרחב — זה שעדיין תומך בטראמפ ודומיו — לכך שדמויות נשיות, חכמות, חזקות אמיצות ושחושבות מחוץ לקופסה הגברית המקובלת ייתכנו רק מתישהו, אי שם בעתיד, אחרי האפוקליפסה.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x