שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
קולנוע וטלוויזיה

הלך עלינו: הסרט שמראה איך זה להיות אמריקאי שחור בעידן טראמפ

סרט האימה "אנחנו" מנסה להסביר במטאפורות מדממות את מצבם הנוכחי של האפרו-אמריקאים, אבל עיסוק היתר בנמשל מאיים להרוג אותו

יאיר רוה 08:5324.03.19

סרטי אימה יכולים להיות סתם מבהילים. אבל אחת לכמה שנים, הקולנוע משכיל להשתמש בז׳אנר הזה כדי להחביא בו מחאה אנטי־ממסדית.

 

 

 

סרטי המפלצות של שנות החמישים נולדו מהבהלה מפצצת האטום; "פלישת חוטפי הגופות" מ־1954 היה מחאה נגד ציד המכשפות של הסנטור מקארתי; סרטי האימה הקיצוניים של תחילת שנות השבעים היו דרך לעסוק בטראומות של מלחמת וייטנאם; ולהיטי האימה הגדולים והמפורסמים של סוף שנות השבעים ("ליל המסכות" ו"יום שישי ה־13") עסקו בהתפרקות מושגי המשפחה והמיניות, שהפכו להתפרצויות נעורים אלימות.

 

"תברח". משל על גזענות של שמאלנים "תברח". משל על גזענות של שמאלנים צילום: Universal Pictures International Switzerland

 

מג׳ורג׳ רומרו בשנות החמישים, דרך ג׳ון קרפנטר בשנות השבעים ועד ווס קרייבן בשנות השמונים - כל יוצר סרטי אימה מרכזי שאומץ על ידי המיינסטרים ידע להפוך את סרטיו למסע מסויט בתת מודע האמריקאי. גם ג'ורדן פיל, הבמאי של להיט האימה המפתיע "תברח" מ־2017 הוא כזה. סרט הביכורים שלו, שנהפך ללהיט ענק די במפתיע (תקציב זעום של 4.5 מיליון דולר בלבד והכנסות של 255 מיליון דולר בכל העולם) וזיכה אותו באוסקר לתסריט מקורי, עסק בגזענות האמריקאית תוך שימוש בהיפוך תפקידים: בקולנוע שבו אנחנו רגילים לראות את הלבנים מפחדים מהשחורים, פיל עשה סרט על השחורים שמפחדים מהלבנים (ודווקא הנאורים והליברליים שביניהם).

 

עכשיו הוא חוזר עם "אנחנו", סרטו השני כבמאי, תסריטאי ומפיק. בעוד מפיצי "תברח" בישראל חיכו חודשיים עד שהחליטו שהסרט מספיק מדובר כדי להפיץ אותו בארץ (סרטים על שחורים לרוב נגנזים בישראל), "אנחנו" מגיע אל מסכינו עם יציאתו לאקרנים בארה"ב. עבור קהילת חובבי סרטי האימה ושמאלנים חובבי משלים פוליטיים מדובר באירוע.

 

רק היזכרו ב"מקום שקט" מלפני שנה, וכמה הסרט ההוא היה מבריק ואפקטיבי. "אנחנו" לא. הוא בוחר להיות מטריד במקום מפחיד, והוא יותר דיוויד לינץ׳ מדיוויד פינצ׳ר. הנמשל הרג את המשל רק היזכרו ב"מקום שקט" מלפני שנה, וכמה הסרט ההוא היה מבריק ואפקטיבי. "אנחנו" לא. הוא בוחר להיות מטריד במקום מפחיד, והוא יותר דיוויד לינץ׳ מדיוויד פינצ׳ר. הנמשל הרג את המשל צילום: Universal Pictures International Switzerland

 

מישהו החליף את כל העם

 

"אנחנו" מתחיל בפרולוג המתרחש ב־1986. ילדה מבלה עם הוריה ביריד שעשועים בטיילת בסנטה קרוז, קליפורניה. ההורים עסוקים בלריב והאב שותה יותר מדי. הילדה מתחילה לשוטט לבד, ושמה לב שהיא ומשפחתה הם השחורים היחידים על הטיילת. עד מהרה היא הולכת לאיבוד ומוצאת עצמה לכודה בהיכל המראות. מה שקורה לה שם ישפיע על שארית חייה.

 

משם הסרט עובר להווה. הילדה היא כבר אשה נשואה עם שני ילדים (לופיטה ניונגו, זוכת האוסקר על "12 שנים של עבדות"), ומשפחתה האמידה יוצאת לסוף שבוע בבית הקיץ שלה. שוב משפחה שחורה יחידה בסביבה לבנה כמעט לגמרי. אם ראיתם את הטריילר המלחיץ אתם כבר יודעים מה הדבר הבא: ארבעה אנשים עם אוברולים אדומים מופיעים בשביל הגישה לבית הקיט ומנסים לפרוץ פנימה. להפתעתם, בני המשפחה מגלים שמי שמנסים לפרוץ הם הם־עצמם, כפילים שלהם, אלימים ורצחניים, שמתנהגים באופן משונה מאוד. במקביל לתקיפה של המשפחה הזאת, מקרי פלישה ורצח קורים גם אצל משפחות נוספות.

 

אם נצליח לפענח אחרי צפייה אחת את המטאפורה הדי מורכבת שבבסיס הסרט, הוא עוסק בחוויה שאמריקאים רבים ודאי חשו בנובמבר 2016: מישהו החליף לילה אחד את כל האמריקאים. הם נראים אותו דבר, אבל השתנו בן לילה ונהיו נורא משונים. כשבני המשפחה שואלים את הפולשים לביתם מי אתם, הם עונים: "אנחנו אמריקאים". ואכן, "Us" באנגלית, הוא גם "אנחנו" וגם "ארצות הברית" בראשי תיבות.

 

יותר לינץ' מפינצ'ר

 

פיל הוא במאי מוכשר עם לא מעט הברקות בימוי שפונות לאנדרסטייטמנט, כשהוא מעדיף להציג נקודות מפנה ברמיזה ובאופן סמלי. השימוש שלו בתנועה, במחול ובפסקול מציגים יצירתיות מרשימה. אבל ממש כפי שהיה עם "תברח", גם עם "אנחנו" אנחנו בוחרים לעמוד באופוזיציה מול שורת מעריציו. פיל כל כך עסוק במחשבה על סמלים, רמזים, מסרים ומשלים, שהוא הופך את סרטיו לכתבי חידה מתסכלים. כסאטירה סוריאליסטית על מדינה במצור סרטיו עובדים לא רע, אבל כסרטי אימה שעומדי בזכות עצמם גם בלי הסאבטקסט, הם מצליחים להגיע מקסימום לאיזורי האי־נוחות, אבל אף פעם לא באמת הולכים רחוק בתוך הז׳אנר.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x