הסרט שמסתיר כאב ועצב שמחביא הומור
מליסה מקארתי נוטשת את בדיחות השלשולים לטובת דמות מיזנתרופית מרגשת ב"האם אי פעם תסלחי לי"
מזל שיש אוסקרים. אחרת הסרט הקטנטן והחינני "האם אי פעם תסלחי לי?", כנראה לא היה מגיע להקרנות מסחריות בישראל. הסרט, שביימה מריאל הלר ומועמד לשלושה פרסי אוסקר (השחקנית הראשית, שחקן המשנה והתסריט המעובד), מגולל את סיפורה האמיתי של העיתונאית והסופרת היהודיה לי ישראל שהתמחתה בכתיבת ביוגרפיות.
בתחילת שנות התשעים, כשהיא בת 51, הקריירה של ישראל נעצרה ומקורות ההכנסה שלה יבשו. אופיה הנרגן ונטייתה לאלכוהוליזם גרמו לכך שאיש כבר לא רצה לעבוד איתה. בניסיון נואש לקושש כסף, היא מחליטה למכור לחנות ספרים עתיקים את המכתב שקתרין הפבורן פעם כתבה לה, כשעבדה על כתבת פרופיל עליה למגזין. כשהיא מגלה את הביקוש שיש בעולם האספנות למכתבים כאלה, היא עולה על תחבולה לאפיק פרנסה חדשה ומתחילה לזייף מכתבים מאת נואל קוארד, דורותי פרקר ואחרים.
ההברקה הראשונה בסרט היא בכך שהסיפור לא מתמקד בפשע, אלא מציג את הזיוף כאקט אמנותי ויצירתי. מבחינת ישראל היא לא עושה כסף מזיופים, אלא מקבלת שכר סופרים מוצדק עבור כתיבתה וכשרונה. והעובדה שהמכתבים שהיא מפברקת זוכים להצלחה בקרב אספנים היא ההוכחה לכך, כי הרי איש לא מצליח להבדיל בין כתיבתה ובין כתיבתם של פרקר וקוארד.
הסרט יעורר הזדהות אצל כל מי שעוסק בכתיבה. זהו פורטרט נהדר של האדם הכותב. זה שהכוח האמיתי שלו נמצא באנונימיות ליד שולחן הכתיבה ולא במפגש עם בני אדם, זה שמצליח למצוא במילותיו את הקול של מושא הכתיבה שלו, אולי אפילו טוב יותר מהקול המקורי. הסרט מציג סופרים ועיתונאים קצת כשחקנים, שאמורים להיכנס לדמות ולמצוא את טון הדיבור ואת אוצר המילים של האנשים שעליהם הם כותבים ושאליהם הם מתחזים.
וכאן מגיעה ההברקה השניה של הסרט: מליסה מקארתי. מאז תפקידה בתור סוקי בסדרה "בנות גילמור" ועד סדרת הקומדיות שהיא עשתה בהצלחה ("מסיבת רווקות", "מכסחות השדים") מקארתי מוכרת כקומיקאית שתעשה הכל - כולל שלשול בכיור - כדי להצחיק. בתור לי ישראל היא מגלמת את ההיפך: אשה שכל שמחת החיים נשאבה ממנה. אבל זה ליהוק מבריק וביצוע מצוין, כי ישראל היא אדם שנון וכותבת עם חוש הומור מצוין. כלומר, מקארתי מגלמת כאן דמות שבגלגול אחר היתה יכולה להיות היא עצמה: מישהי עם חוש הומור אבל שהחיים כיבו אותה, מישהו שזכתה להצלחה לרגע אבל לא הצליחה לשחק את המשחק כדי להחזיק בה, ומישהי שמצליחה להיות כנה רק כשהיא משקרת לכולם.
כמו קומיקאים רבים בתפקידים דרמטיים גם מקארתי מצליחה לרגש כאן, דווקא בזכות העובדה שאנחנו מאמינים שבנסיבות אחרות היא היתה יכולה להיות קורעת מצחוק. מולה, ריצ'רד אי. גרנט, שמגלם את ג'ק, שותפה לפשע שהוא הומו חייכני וחינני, חוזר כאן אל התפקיד שפרסם אותו בסרט "וויתנייל ואני". בעוד העצב של לי מסתיר חוש הומור גדול, החיוך של ג'ק מסתיר עצב וכאב תהומיים.
לאורך הסרט לועגת ישראל שוב ושוב לסופרים המצליחים נורה אפרון וטום קלנסי, אלה שטובים במפגשים אנושיים ונדמה בעיניה שהם יותר סוכני מכירות מיומנים מאשר סופרים מוצלחים. ובסופו של דבר, אפשר להסיק מהסרט, גם המצליחים וגם הנכשלים, צריכים לעסוק קצת בזיוף ובמרמה כדי להצליח בעולם הזה שנקרא כתיבה ויצירה. אבל יש את אלה שנתפסים ואת אלה שלא.
גרנט (מימין) ומקארתי. חיוך שמסתיר כאב ועצב שמחביא הומור צילום: Twentieth Century Fox Film
הסרט יעורר הזדהות אצל כל מי שעוסק בכתיבה. זהו פורטרט נהדר של האדם הכותב. זה שהכוח האמיתי שלו נמצא באנונימיות ליד שולחן הכתיבה ולא במפגש עם בני אדם, זה שמצליח למצוא במילותיו את הקול של מושא הכתיבה שלו, אולי אפילו טוב יותר מהקול המקורי. הסרט מציג סופרים ועיתונאים קצת כשחקנים, שאמורים להיכנס לדמות ולמצוא את טון הדיבור ואת אוצר המילים של האנשים שעליהם הם כותבים ושאליהם הם מתחזים.
וכאן מגיעה ההברקה השניה של הסרט: מליסה מקארתי. מאז תפקידה בתור סוקי בסדרה "בנות גילמור" ועד סדרת הקומדיות שהיא עשתה בהצלחה ("מסיבת רווקות", "מכסחות השדים") מקארתי מוכרת כקומיקאית שתעשה הכל - כולל שלשול בכיור - כדי להצחיק. בתור לי ישראל היא מגלמת את ההיפך: אשה שכל שמחת
החיים נשאבה ממנה. אבל זה ליהוק מבריק וביצוע מצוין, כי ישראל היא אדם שנון וכותבת עם חוש הומור מצוין. כלומר, מקארתי מגלמת כאן דמות שבגלגול אחר היתה יכולה להיות היא עצמה: מישהי עם חוש הומור אבל שהחיים כיבו אותה, מישהו שזכתה להצלחה לרגע אבל לא הצליחה לשחק את המשחק כדי להחזיק בה, ומישהי שמצליחה להיות כנה רק כשהיא משקרת לכולם.
כמו קומיקאים רבים בתפקידים דרמטיים גם מקארתי מצליחה לרגש כאן, דווקא בזכות העובדה שאנחנו מאמינים שבנסיבות אחרות היא היתה יכולה להיות קורעת מצחוק. מולה, ריצ'רד אי. גרנט, שמגלם את ג'ק, שותפה לפשע שהוא הומו חייכני וחינני, חוזר כאן אל התפקיד שפרסם אותו בסרט "וויתנייל ואני". בעוד העצב של לי מסתיר חוש הומור גדול, החיוך של ג'ק מסתיר עצב וכאב תהומיים.
לאורך הסרט לועגת ישראל שוב ושוב לסופרים המצליחים נורה אפרון וטום קלנסי, אלה שטובים במפגשים אנושיים ונדמה בעיניה שהם יותר סוכני מכירות מיומנים מאשר סופרים מוצלחים. ובסופו של דבר, אפשר להסיק מהסרט, גם המצליחים וגם הנכשלים, צריכים לעסוק קצת בזיוף ובמרמה כדי להצליח בעולם הזה שנקרא כתיבה ויצירה. אבל יש את אלה שנתפסים ואת אלה שלא.
