שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
קולנוע וטלוויזיה

קם על יוצרו: "הגולם" נע בין סרט מרהיב וחכם למותחן אימה חיוור

"הגולם", שעטנז של אימה ופולקלור חרדי, הוא עדות מובהקת לכך שסרט יכול להיות גם לא טוב וגם מצוין: הצילום הנדיר וההפקה המושקעת מפצים על רגעי האימה החיוורים

יאיר רוה 08:0530.01.19

"הגולם", סרטם של האחים יואב ודורון פז שעלה השבוע, הוא מפגש מרתק בין שתי סצנות קולנוע מחתרתיות שפועלות כרגע: הקולנוע החרדי וסרטי האימה. לשתי הקהילות האלה יש קהל אדוק ונאמן שמאפשר את קיומן הכלכלי האלה גם ללא תמיכה ממסדית, והם נסמכים על שיטות הפצה אלטרנטיביות. בסרט "הגולם" אנחנו לומדים שגם תוכניהם יכולים להשיק.

 

 

 

כך ממשיכים האחים (שביימו גם את הסרט "פובידיליה" ואת הסדרה "מתים לרגע") את המגמה שהתחילו לפני ארבע שנים, עת יצא סרטם "ג'רוזלם", שעסק בעולמות הלקוחים מהמיסטיקה היהודית, צולם באנגלית והסתיים בסצנה שבה מפלצות בוקעות מבטן האדמה בכוונה להחריב את העולם בעיצומו של יום כיפור. "ג'רוזלם" הופץ בעולם, ועשה חיל בפסטיבלי אימה ובשירותי ה־VOD בארה"ב, ואפילו צפוי לו סרט המשך.

 

חני פירסטנברג בסרט "הגולם". תפנית מגדרית הופכת אותו לסיפור על אמהות ושכול חני פירסטנברג בסרט "הגולם". תפנית מגדרית הופכת אותו לסיפור על אמהות ושכול צילום: רותם ירון

 

לסרט "הגולם" הגיעו האחים מחוזקים בצוות שקולנוע יהודי הוא הביזנס שלו. הרעיון לסרט נולד אחרי מפגש שלהם עם אריאל כהן ושלום אייזנבך, שהתמחו בעשור האחרון ביצירת סרטים לנשים חרדיות ופיצחו את הנוסחה. הם מצלמים באוקראינה סרטים מושקעים עם קונפליקטים של זהות ודמויות יהודיות המגולמות בידי שחקניות כמו מלי לוי ולוסי דובינצ’יק, אבל לקהל בארץ אין מושג שהם קיימים.

 

כך, ההפקה המפוארת של אייזנבך, שבמסגרתה נבנה שטעטעל יהודי קטן, והתסריט של כהן, שמכיל סקס ואלימות שהקולנוע החרדי לא יכול להכיל, קיבלו זריקת סטייל בידי הבימוי של האחים פז שהעניק לסרט ליטוש שלא קיים בהפקות חרדיות בדרך כלל. אבל הכוכב האמיתי של "הגולם" הוא הצלם רותם ירון, שהפך אותו לאחד הפרויקטים הבאמת יפהפיים שנראו בישראל באחרונה. אין כמעט שוט בסרט הזה שלא נראה מעולה והאיכויות הוויזואליות שלו לא מפסיקות להפתיע.

 

הילד קם על יוצרו

 

הפעם האחרונה שבה פגשנו את אגדת הגולם מפראג בקולנוע היתה לפני קצת יותר ממאה שנה, כשחזרה לתודעה בסרט האימה "הגולם", שביים פאול וגנר ב־1915, אחד מחלוצי הקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי, קולנוע של סיוטים וחרדות. אגדת הפולקלור מספרת על המהר"ל שיצר מאדמה יצור דמוי אדם והפיח בו רוח חיים באמצעות מילים מהקבלה. אבל אז הגולם קם על יוצרו. יש הטוענים שהסיפור הזה הוא ההשראה למרי שלי ב"פרנקנשטיין" ולפריץ לאנג שיצר את דמות הרובוטית ב"מטרופוליס". ואולם, את הגולם של 2019 בוראת אשה. חנה (חני פירסטנברג) היא יהודייה בכפר קטן במזרח אירופה במאה ה־18. כשהגברים לומדים קבלה בבית המדרש, היא מאזינה להם מתחת לקרשי הרצפה. היא איבדה את בנה שבע שנים לפני כן ומאז לא נכנסה להיריון, אבל כשמדברים על בריאה ועל יצירה, על כלים שבורים ועל רוח, נפש ונשמה, נראה שהיא מבינה טוב מהם במה מדובר.

 

כשבידיה "ספר יצירה" הקבליסטי העתיק, שיש המייחסים את כתיבתו לאברהם אבינו, היא בוראת ילד מעפר, שעד מהרה הופך להיות יצור רצחני שמגן עליה ועל תושבי השטעטעל כששכני הכפר מגיעים לבצע בהם פוגרום, וגם מפנה את תיאבון ההרג שלו גם לחפים מפשע. כך, בתפנית המגדרית, הרעיון המקורי של בורא, נברא ורצון חופשי הופך לסיפור על אמהות ועל שכול ועל הצורך לשחרר את זכר המתים.

 

יותר פולקלור יהודי מאימה

 

יותר מהכל, "הגולם" הוא עדות מובהקת לכך שסרט יכול להיות גם לא טוב וגם מצוין. הצילום מופתי וההפקה המושקעת מצליחים לפצות על היבטיו הפחות מוצלחים. כך, למשל, ההבנה שמדובר בסרט אימה מחלחלת רק עמוק לתוך החצי השני שלו, ועד אז — פרק זמן ארוך מדי — מוצג בו בעיקר פולקלור יהודי מצועצע. וכשהוא כבר מגיע לחלק האימתי, אין בו מספיק אלמנטים שהופכים אותו לכזה. בקיצור, לא היה מזיק לו להיות קצת יותר מפחיד.

 

אבל הרעיונות של ”הגולם” עובדים יפה. האחים פז, שלא מגיעים מרקע דתי, מבינים היטב שבסרטי אימה יש כמעט תמיד יסוד תיאולוגי. ואם סרטים אמריקאיים בז’אנר מבוססים על פולקלור נוצרי ופולחני דם פגניים — הרי שאלה הישראליים צריכים להישען על תשתית יהודית. לצד האיכויות הוויזואליות, זו מחשבה חכמה שהופכת את סרטיהם למיוחדים.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x