שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
פנאי

משתגעים על מיס דייזי: ביקורת על הסרט "הספר הירוק"

זהו סרט אוסקר קלאסי על גזענות, מקסים אך מיושן. מי שיער שפיטר פארלי, מלך סרטי הקקי־פיפי ("טיפשים בלי הפסקה"), יזדקן כך?

יאיר רוה 08:5427.01.19

מי היה מאמין שהבמאי של “משתגעים על מרי” ו”טיפשים בלי הפסקה” יהיה מועמד לאוסקר 20 שנה אחר כך על סרט חדש שלו, ועם סיכוי לא רע לזכות? ובכן, אני האמנתי.

 

 

 

ל”הספר הירוק”, שיצא השבוע לאקרנים בארץ, יש סיכוי לא רע ללכת הביתה עם האוסקר ב־25 בפברואר, אחרי שכבר זכה בגלובוס הזהב לסרט בקטגוריית הקומדיה ובפרס גילדת המפיקים. אבל עוד לפני כן, הוא יהפוך בארץ לאחד הלהיטים הגדולים של השנה. זוכרים את “נאום המלך”? אז כזה, אבל יותר טוב.

 

את “הספר הירוק” ביים פיטר פארלי, שיחד עם אחיו הצעיר, בובי, היה חתום על הקומדיות המצליחות והמטופשות ביותר של שנות התשעים והאלפיים. “טיפשים בלי הפסקה”, סרט הביכורים שלהם מ־1994, העניק לג’ים קארי להיט שלישי ברציפות. “משתגעים על מרי” הפך לתופעה תרבותית והוליד גל קומדיות נעורים גסות עם הומור גברי אינפנטילי, מ”אמריקן פאי” ועד “ואז הגיעה פולי”.

עלי (מימין) ומורטנסן. מעין גרסה בהיפוך גזעי לסרט "הנהג של מיס דייזי", שגרף את פרסי האוסקר 1989 עלי (מימין) ומורטנסן. מעין גרסה בהיפוך גזעי לסרט "הנהג של מיס דייזי", שגרף את פרסי האוסקר 1989 צילום: Universal Pictures

 

 

בלי הומור חדר ההלבשה הגברי

אבל משהו בסרטים האלה הבדיל אותם מהחיקויים שבאו אחריהם. סרטי האחים פארלי היו אמנם מלאים בבדיחות על אשכים, זרע וחצ’קונים, אבל היה להם גם לב גדול. הם היו מלאי אמפתיה לדמויות והפנו את תשומת לב הצופים לדמויות משנה מאותגרות גופנית או נפשית, שזכו להתייחסות אוהדת ונטולת ציניות.

 

ההומור היה אכזרי, אבל הסרטים היו אוהבי אדם. אלה הרגעים שבהם הבנתי שיום יבוא והם יעשו סרט שיהיה כולו לב, בלי הומור חדרי ההלבשה הגברי, ויגיעו רחוק יותר מסתם שובר קופות. “הספר הירוק” הוא הסרט הזה. הלב נוהג במכונית, ההומור במושב האחורי.

 

“הספר הירוק” מספר סיפור אמיתי שקרה בתחילת שנות השישים: הפסנתרן דון שירלי (מהרשלה עלי) ‑ שקווינסי ג’ונס כינה אותו “אחד הפסנתרנים הגדולים בתולדות אמריקה” ‑ יצא לסיבוב הופעות בדרום ארצות הברית וחיפש נהג. שירלי הוא שחור ובאותם ימים מדינות דרום ארצות הברית, תחת חוקי ג’ים קרואו, הנהיגו הפרדה בין שחורים ללבנים. לכן הנהג של מיסטר שירלי צריך להיות גם קצת שומר ראש. וכך הוא מגיע לטוני וללונגה (ויגו מורטנסן), בריון ממוצא איטלקי, שעובד כסדרן במועדון לילה, ומעדיף להיות נהג על פני השלמת הכנסה בשירות המאפיה המקומית.

 

וכך הם יוצאים למסע שבמהלכו הם מתוודעים זה לזה ולומדים האחד על תרבות האחר. זה המקום שבו הסרט מכיל את מרב קטעי ההומור, המבוססים על ההבנה האירונית שבקולנוע התפקידים הפוכים: השחור אמור להיות עני ונבער אבל עם לב חם והלבן אמור להיות עשיר ומשכיל. זה מה שהפך את “הנהג של מיס דייזי” ללהיט לפני 30 שנה וזיכה אותו באוסקר.

 

חתירה תחת כל התנגדות

“הספר הירוק”, שמבחינה סגנונית ותסריטאית נראה מיושן כאילו הופק ב־1962, הופך את הפסנתרן לאיש מעודן ורחב אופקים, והנהג הלבן הוא העני המחוספס, שמשכיל רק בחוכמת הרחוב ולא יודע כלום על מה שקורה מחוץ לשכונה שלו, והוא כמובן גזען מוחלט. אבל עד מהרה אנחנו מבינים שהדעות הקדומות שראשו מלא בהן שייכות לתרבות והחברה שמהן הוא בא. זה הבסיס של הסרט: אנשים מעולמות נפרדים שתקועים יחד באותה מכונית וצריכים ללמוד לחיות יחד.

 

אפשר לפרט את המקומות שבהם הסרט משחזר קלישאות ומנפנף בסטריאוטיפים, ולציין שלרגעים זה נראה כמו סיטקום. אפשר גם לקטר על השמרנות, ועל הגזענות הסמויה. הכל נכון. אלא שיש משהו בסרט, ובעיקר במפגש בין התסריט הבנוי לעילא של פארלי ובין שני השחקנים, שהופכים אותו למהנה ומרגש.

 

“הספר הירוק”, מדריך טיולים שיצא לאור באותה תקופה, מפרט מסעדות ומלונות שאליהם מותר לשחורים להיכנס בדרום, והוא ספר החוקים שלו דון וטוני צריכים לציית, מרגע חציית הגבול לדרום. זה המקום שבו טוני מבין שהוא לא רק נהג ושומר ראש, אלא גם איש הממסד שתפקידו לשמור את דון שירלי במקומו, ושם מתעוררת בו לראשונה ההבנה עד כמה הגזענות מושרשת ומוסדית, ועד כמה הוא היה שותף לה.

 

אז יהיו שיגידו שסרט עם מסר של “גזענות זה רע” נראה טריוויאלי ב־2019, ואפשר להרים מולו מסכי ציניות. אבל יש בו משהו כובש שמצליח לחתור תחת כל התנגדות, בזכות ההומור והחן שלו.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x