שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
ספרות

"תפסיקו להתעצל, נסו להכיר אותנו"

הדור הצעיר של המשוררים הערבים שגדלו בצל האינתיפאדה השנייה, נואש מהתקווה להרגיש שייכות לאומית ומתמקד בכתיבה אישית, אפילו בעברית

מאיה נחום שחל 08:3127.12.18

"אנחנו דור שלישי לנכבה, לא חווינו אותה בעצמנו והמאבק שלנו הוא לא להתעסק רק בפוליטיקה וזהויות ומלחמות, אלא גם בקיום", אומרת העיתונאית והמתרגמת הערבייה ז'נאן בסול. "אנחנו חיים, לומדים, מתאהבים, מתאכזבים. המשורר מחמוד דרוויש פרסם בשנות השבעים מאמר שמדבר על הלחץ שיש על משוררים לכתוב רק על המולדת, המאבק והנכבה. הוא היה בין היחידים שעברו מכתיבה פוליטית לאומית לכתיבה אישית — והאשימו אותו בבגידה בסוגיה הפלסטינית".

 

ב־2 בינואר תיקח בסול חלק בפאנל "שירה פלסטינית צעירה, כאן ועכשיו", שיתקיים במסגרת אירוע הספרות "רגע אחד — המילה הכתובה", בעיריית תל אביב ובמרכז ענב לתרבות. באירוע, שיוקדש השנה לזכרה של איריס מור שכיהנה כמנהלת אגף התרבות והאמנויות בעירייה ויזמה את הפרויקט, יהפכו משרדי העירייה לחללי הופעות, חדרי בריחה ותערוכות. הפאנל שבו תדבר בסול, בהנחיית עידן בריר, יעסוק בתמורות שעברה השירה הפלסטינית, שאחרי שנים שבהן התמקדה בסוגיות של זהות ומאבק, הדור החדש שלה עוסק גם בסוגיות אישיות ומעז לחשוף רגשות. לצדה ישתתפו בשיח היוצרים ג'ודת עיד ורג'אא נאטור והמשוררת איאת אבו שמייס, שספרה "אני זה שניים" ראה אור לאחרונה.

 

מימין: המשוררת איאת אבו שמייס והעיתונאית ז'נאן בסול מימין: המשוררת איאת אבו שמייס והעיתונאית ז'נאן בסול צילום: צביקה טישלר

 

"השירים שלי עוסקים בנושאים אישיים, משפחתיים, נשיות, וגם בכפילות הזהויות — אני לא יכולה להיות פלסטינית נטו וגם לא ישראלית נטו, זה קונפליקט שלמדתי לחיות איתו", מספרת אבו שמייס. "אני כותבת בעברית כי הערבית הספרותית שלי לא מספיק גבוהה. בבית לא העירו לי אף פעם על השפה, עד שלפני עשור שאלה אותי עיתונאית יהודייה אם אני לא מרגישה שזה כמו לישון עם האויב, אז הבנתי שיש ניגוד בזה שערבייה פלסטינית בוחרת לכתוב בשפת הכובש. אני לא מרגישה ככה".

 

ולמרות הביטחון הרב שהיא מפגינה בבחירות האמנותיות שלה, לא את כל השירים קל לה לחשוף. "עשיתי הרבה חטאים בחיי / רובם בחוקי האסלאם / כי על כללי האנושות / אני כמעט ולא עוברת" הן מילים מתוך שיר שכתבה אבו שמייס בעקבות קעקוע שעשתה, וחיכה במגירה שלה זמן רב עד שאזרה אומץ לפרסם אותו. "בחברה הערבית אמרו לי שזה ימנע את הכניסה שלי לגם עדן, אז חייכתי. אני מאמינה באלוהים ומתפללת חמש פעמים ביום, לא קעקעתי בערבית כי כיתוב ערבי יפה עושה לי קונוטציה לקוראן וזה אסור. אז במי זה פוגע שעשיתי קעקוע? אני מבקרת את המוסלמים, שמסתכלים על הדברים האלה ופחות על דברים אחרים".

 

לדעת בסול, הספרות הפלסטינית נותנת מקום לסוגיות אישיות ויש בה פתיחות רבה. "עלא חליחל עוסק בספריו באדם הפשוט שהולך לבית הספר, עובר לעיר הגדול

ה, מתאהב בבת של השכנים ולא יכול להתחתן איתה. אלה דברים שנותנים לפלסטיני מקום של סובייקט ולא של אובייקט. עד האינתיפאדה השנייה כולם רצו קירוב לבבות וחיים משותפים, ואחריה כולם הסיקו שאי אפשר לחיות יחד. זה הביא אנשי רוח ערבים לייצר את התרבות שלנו לעצמנו. פתאם הבינו שאפשר לעשות את זה בלי האפקט המערבי של ישראל".

 

אבו שמייס ובסול מתגוררות בתל אביב יפו ומנהלות אורח חיים מודרני אבל עדיין חשות אפליה. "גם אם נראה שכולם מתייחסים יפה, בקופת חולים ובמוסדות הלימוד תמיד תהיה אפליה", אומרת אבו שמייס, ובסול מוסיפה: "אני מרגישה ניכור. אין לי מבטא ואני מסתובבת בחוגים שלא מדברים ערבית, אבל אז אני מגיעה לנתב"ג ומזכירים לי, כשלוקחים אותי הצידה ופותחים לי את המזוודה. אני לא גרה בכפר בלי תשתיות, אבל ברמה האנושית זו תחושת זרות".

 

המאמץ התמידי שלהן שהצד היהודי יכיר את הפנים הליברליות והפמיניסטיות שלהן כבר מתיש אותן. "אתם רוצים להכיר? בבקשה, תבואו ותפסיקו לפחד. לא כולנו עם חיג'אב וקופאיות בסופר. יש גם ערביות מהנדסות ורופאות ומשוררות, ולא כולן מוסלמיות. למה אני כפלסטינית מכירה את הצד הישראלי והוא מתעצל להכיר אותי? שילמד ערבית, שיקרא ספרות מתורגמת, שיתעניין".

 

הגעתי להרצות בבית ספר בתל אביב", מספרת אבו שמייס, "ואחד הילדים שאמר שהוא מפחד מהשפה הערבית כי הקונוטציה שיש לו ממנה היא של פיגועים. אם בתל אביב מדברים ככה אז מה חושבת החברה כולה?".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x