שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
ספרות

יומנה של רניה שפיגל: אנה פרנק של פולין

שפיגל היתה נערה יהודייה־פולנייה שחוותה אהבה ראשונה רגע לפני שמתה בשואה. יומנה התגלה לאחרונה ומכה גלים בעולם. הסיפור שמאחוריו, הכולל רומן של אמה עם קצין נאצי ואת קורות אחותה השחקנית, "שירלי טמפל הפולנית", מסעיר לא פחות

רוני דורי 08:5604.12.18
"זכור את היום הזה. זכור אותו היטב. אתה תספר לדורות הבאים אחריי. היום ב־8:00 בבוקר נכלאנו בגטו... התקווה מצטמקת כל כך מהר. פרחים ריחניים מלבלבים מול הבית, אבל מי צריך פרחים?"

מתוך יומנה של רניה שפיגל, 15.7.1942

 

השורות הללו לקוחות מתוך יומן אישי בן 700 עמודים שמסעיר את העולם בחודש האחרון. כתבה אותו רניה שפיגל, נערה יהודייה־פולנייה שמתה בשואה ימים ספורים לאחר יום הולדתה ה־18. 70 שנה לאחר מכן, מילותיה שהתגלו במקרה וקמו לתחייה, זוכות להכרה היסטורית וספרותית בינלאומית. היומן פורסם בפולנית, שפת המקור שלו, כבר ב־2016, אבל רק לאחרונה זכה לתהודה, כשמגזין “סמית'סוניאן” פרסם חלקים נרחבים ממנו באנגלית, לקראת פרסום התרגום המלא שלו בשנה הבאה בהוצאת סנט מרטינס.

 

רניה שפיגל. אהובה זיגמונט שרד את השואה והביא את היומן למשפחה רניה שפיגל. אהובה זיגמונט שרד את השואה והביא את היומן למשפחה צילום: ארכיון משפחת בלאק

 

אין אפילו זכר ב"יד ושם"

 

הכל התחיל כשאלכסנדרה בלאק (Bellak), מתווכת נדל"ן ניו־יורקית ואחייניתה של שפיגל, ביקשה להתחקות אחר שורשיה. "אמא שלנו אמנם הטבילה אותנו לנצרות, אבל אחי ואני חונכנו כחילוניים, וגדלתי בלי ממש לדעת מי ומה אני", היא אומרת בראיון טלפוני ל"כלכליסט". "כשגיליתי את היומן בתחילת העשור, חשבתי שאוכל ללמוד דרכו על העבר ועל המורשת שלי, אבל אני לא מדברת פולנית, וקשה מאוד למצוא מתרגם מפולנית לאנגלית, אז בסופו של דבר איתרתי סטודנטית בפולין שתרגמה אותו באופן די גולמי". בלאק סרקה את היומן ושלחה לסטודנטית 20 עמודים בכל פעם, שאת תרגומם גמעה בשקיקה. "הרגשתי כל כך הרבה רגשות, ובעיקר זה קרע את לבי", היא אומרת. "הבנתי כמה חשוב שאשתף את המסמך הזה עם העולם".

 

היומן שכתבה שפיגל בין השנים 1942-1939 מתאר בשפה עשירה את חייה של נערה בפשמישל (Przemysl), עיירה קטנה בדרום־מזרח פולין, על אהבותיה, האובססיות שלה ושאר טרדות התבגרות טיפוסיות, כשברקע מתגברת אימת הנאצים עד לסוף הטראגי. אילולא אלכסנדרה, סיפורה של רניה, שאינה רשומה ב"יד ושם" או באף רשימת נספים אחרת, היה נאבד לנצח.

 

האחיינית אלכסנדרה בלאק. "לבי נקרע" האחיינית אלכסנדרה בלאק. "לבי נקרע" צילום: Tomasz Magierski

 

חיים תחת שני כיבושים

 

שפיגל, ילידת 1924, החלה לכתוב יומן מתוך בדידות, כשהתגוררה אצל סבה וסבתה בפשמישל, מרחק 400 קילומטרים מאמה, שגרה בוורשה כדי לקדם את הקריירה של בתה הקטנה אריאנה, ששיחקה בסרטים וזכתה לכינוי "שירלי טמפל הפולנייה". אריאנה ביקרה את רניה בסוף הקיץ שבו פרצה המלחמה, ויחד ברחו האחיות מההפצצות על פשמישל ברגל. כשחזרו, העיר היתה תחת כיבוש סובייטי.

 

שנתיים לאחר מכן, על סף פלישת הגרמנים, רניה חווה נשיקה ראשונה שלה עם זיגמונט שוורצר. ביוני 1942 דיווחה ביומן שהבינה מהי "אקסטזה". חודש לאחר מכן נכלאה בגטו עם יותר מ־20 אלף יהודים, שרובם ככולם נרצחו.

 

זיגמונט הצטרף לשורות ההתנגדות, והצליח להבריח את רניה ואריאנה מחוץ לגטו רגע לפני אקציה גדולה. הוא סידר לרניה מחבוא בעליית הגג של דודו, ויום למחרת מסר את אריאנה בת ה־12 ללודומיר לסצ'ינסקי, אביה של חברתה הנוצריה.

ב־30 ביולי הנאצים גילו את מקום המסתור של רניה ושל הוריו של זיגמונט, והוציאו אותם להורג. "שלוש יריות! שלוש נפשות אבדו!", כתב במה שהפך לרשומה שחותמת את היומן.

 

פנאי מימין אליזבת ובתה אלכסנדרה שמצאה את היומן וגאלה אותו פנאי מימין אליזבת ובתה אלכסנדרה שמצאה את היומן וגאלה אותו צילום: ארכיון משפחת בלאק

 

 

אריאנה הוברחה על ידי לסצ'ינסקי לוורשה, ועד מהרה היתה בחזרה בחיקה של אמה, שהצליחה בשם בדוי להשיג משרה כעוזרת מנהל מלון ששימש כמטה לקציני הוורמאכט. אריאנה הוטבלה עד מהרה בשם אליזבטה ונשלחה לבית ספר לנזירות. ילדת הפלא, שפניה התנוססו בעיתונים מקומיים לפני המלחמה, התרגלה להסתיר את זהותה הקודמת גם מפני הקרובים אליה ביותר.

 

בסוף המלחמה, לאחר שורה של פעולות נועזות, כולל רומן עם קצין ורמאכט, האם מריה עקרה לניו יורק. היומן הגיעה לידיה בזכות זיגמונט, שגם הוא עבר לעיר. "אמא שלי לא עשתה עם היומן כלום, אני לא חושבת שהיא אפילו קראה אותו", אומרת אליזבת'. "היא שמרה את היומן בכספת ושם הוא היה עד יום מותה. גם אני התקשיתי לקרוא אותו כל השנים האלה, זו חוויה קשה מדי עבורי, הוא מעורר בי קבס. עד היום קראתי את החלקים שפורסמו בסמית'סוניאן מגזין וזהו".

 

אליזבת' ואלכסנדרה משתפות כי ההחלטה להוציא לאור את היומן הייתה על רקע עלייתן המחודשת של הלאומניות והאנטישמיות. "פעם הייתה סובלנות בעולם והיום השנאה מבעבעת, הכל חוזר על עצמו וזה לא רק נגד יהודים, זה גם נגד שחורים. חשוב לנו להפיץ את המסמך הזה כיום, כדי להראות עד כמה רחוק ומסוכן הדברים האלה יכולים להגיע".

 

"זה מסמך היסטורי ופסיכולוגי מדהים", אמרה ל"ניו יורק פוסט" פרופ' אנה פרייליך זז'ק מאוניברסיטת קולומביה. לדברי פרופ' רחל פלדחי ברנר מאוניברסיטת מדיסון, ויסקונסין, שחקרה יומני יהודים פולנים מהשואה, "זהו גילוי גדול. כל הסימנים מראים שיש ליומן הזה ערך... רניה הגיעה ממשפחה משכילה וקיבלה חינוך של אינטלקטואלים שכבר נטועים בתרבות הפולנית".

 

בלאק דוחה את ההשוואה המתבקשת בין שפיגל לאנה פרנק. "מדובר ביומנים שונים לחלוטין. רניה גדלה תחת כיבוש סובייטי וכיבוש גרמני, זה מצב ייחודי, ומעבר לכך, היא הייתה כותבת אמיתית — היומן שלה שילב בתוכו קטעי שירה, וחוקרי ספרות דנים כיום ביכולות יוצאות הדופן שלה. ההשוואה טבעית, כי אלה שתי נערות שמתארות את הזוועות סביבן והצליחו לשמור על הומניות ועל תקווה, אבל באותו זמן, הן כמעט בלתי ניתנות להשוואה".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x