• תפריט
אמנות ועיצוב

"דור אחר של איידס": שובל מנציח נשאים שחוללו מהפכה ונשכחו

בעידן שבו HIV לא נתפס כעונש מוות, חן שובל מנציח בתערוכת היחיד שלו נשאים בצילומים המספרים את הסיפור של מי שנלחמו על זכויותיהם ולא ויתרו על מקומם, "הדינוזאורים ששבתו רעב כדי להיות כמו כולם"

רעות ברנע 08:4722.11.18

הדיוקנאות בתערוכת היחיד של חן שובל, "הדינוזאורים", שתוצג (מ־1.12) בגלריה החדשה בית הבאר, הם צילומים בשחור־לבן, מקרוב מאוד, ללא ריטוש או טשטוש. הפנים שלהם מספרות את הסיפור של מי שנלחמו על זכויותיהם ולא ויתרו על מקומם. כמו שובל עצמו, הם כולם נשאי HIV, רובם אובחנו בישראל בשנות השמונים והתשעים, כולם היו בשלב זה או אחר פעילים בתחום זכויות הנשאים והחולים בארץ.

 

"אני רוצה שבעוד 20–30 שנה, כשאנחנו לא נהיה בחיים, אנשים יידעו מי אנחנו ומה היה פה", אומר שובל. "הדינוזאורים שצילמתי הם האנשים ששבתו רעב, שישבו על הכבישים ומול בית ראש הממשלה, שהביאו לשינוי בסל התרופות, שניהלו מאבקים מול חברות הביטוח, בימים שבהם אפילו בתור לרופא היינו ממוקמים בסוף היום".

 

 

חן שובל: "הדור החדש נכנס לעולם הזה בלי פחד מהמוות, מהתרופות, מתופעות הלוואי. אני לא רוצה שהדור שלי ימות ויישארו רק מי שאיידס הוא הסוכרת שלהם" חן שובל: "הדור החדש נכנס לעולם הזה בלי פחד מהמוות, מהתרופות, מתופעות הלוואי. אני לא רוצה שהדור שלי ימות ויישארו רק מי שאיידס הוא הסוכרת שלהם" צילום: חן שובל

 

 

 

מאז אובחן שובל כנשא HIV, לפני 20 שנה בדיוק, הרפואה בתחומו עשתה כברת דרך. בתוך שני עשורים הוא הפך מנגיף שדינו מוות מהיר לסוג של מחלה כרונית, כזו שאפשר לחיות איתה שנים רבות. היום הטיפול ב־HIV נחשב לאחת ההצלחות הרפואיות של כל הזמנים. גם אחוזי ההדבקה יורדים, לפי נתוני הוועד למלחמה באיידס: אם עד 2015 נדבקו בישראל 450-400 איש בשנה, בשנת 2016 נדבקו 361 איש. גם יום האיידס הבינלאומי, שחל ב־1 בדצמבר ובעבר צוין בכל פלטפורמה ומדיה אפשרית, הולך ומאבד מהנפח התקשורתי שלו. אבל דווקא בתזמון הזה החליט שובל ליצור את התערוכה הזאת, כי יש דברים שאסור לשכוח ולהתעלם מהם. "יש היום דור אחר של איידס. רואים את זה בעיקר בקבוצות הפייסבוק של הנשאים. יש פער עצום בין הדור שלנו, שמכונה הדינוזאורים, לבין הדור החדש, שנכנס לעולם הזה בלי שום פחד מהמוות, מהתרופות, מתופעות הלוואי. ומה שעוד יותר מרגיז זה שזה אופייני לכל התרבות הישראלית — כל אחד חושב שהעולם מתחיל מרגע שהוא נכנס אליו, אבל זה לא צריך להיות ככה בשום תחום. זה סבבה שהמחלה הפכה להיות מה שהיא היום, אבל אי אפשר להתייחס אלינו כאל היסטוריה לא רלבנטית. אנחנו נלחמנו כדי להשיג שוויון בביטוחי חיים, בפנסיות. אם בעבר הייתי רוצה לטוס לחו"ל — או שהייתי צריך לשקר לחברת הביטוח או שלא היו מבטחים אותי. היום כל הדברים האלה מעוגנים בחוק, ואסור להפלות בהם לא חולי איידס ולא חולים בשום מחלה אחרת. לזה אנשים לא מודעים".

 

 

 

דיוקנאות של מירי קנבסקי (מימין), אבינוף פרומר ופטריק לוי מהתערוכה בגלריה בית הבאר. "האקטיביזם היה הדרך להתמודד עם השנים שנשארו להם" דיוקנאות של מירי קנבסקי (מימין), אבינוף פרומר ופטריק לוי מהתערוכה בגלריה בית הבאר. "האקטיביזם היה הדרך להתמודד עם השנים שנשארו להם" צילום: חן שובל

 

"מי היה מאמין שניפגש"

 

כששובל (46) התבשר שנדבק בנגיף נתנו לו עשר שנים לחיות. בשש השנים הראשונות הוא היה פעיל מאוד בוועד למלחמה באיידס. אחר כך עבד במשך שנים ברשת קהילה ופנאי חולון, עמותה חינוכית שהוקמה בשיתוף עיריית חולון והחברה למתנ”סים, ובשנים האחרונות גם שימש כמנהלה. במקביל למד צילום בסטודיו גברא. "השנים כמנהל נתנו לי ביטחון, בנו אותי כאדם, גרמו לי להבין שאני יכול לשבור את הסטיגמה של הנשאים. אבל כשהתחלתי לצלם וראיתי את התגובות, הבנתי שיש לי עוד דרך להשפיע ולהעביר את המסר לעולם".

 

איך בחרת את מושאי הצילום?

"פניתי לאקטיביסטים מהימים ההם, לאנשים ששילמו מחיר. זו הדרך שהם בחרו כדי להתמודד עם השנים שנשארו להם. אבל כמוני, כולם פרשו כנפיים מהעניין הזה לפני שנים. כל קבוצת הדינוזאורים הזאת מקיימת מפגשים מדי פעם, ובכל פעם אנחנו אומרים לעצמנו: מי היה מאמין שניפגש עכשיו".

 

בין עשרת המצולמים בתערוכה אפשר למצוא את פטריק לוי, לשעבר מנהל הוועד למלחמה באיידס, מירי קנבסקי, הראשונה שיצאה (עם נשים נוספות) למאבק משפטי נגד האדם שהדביק אותה והביאה להרשעתו וכליאתו למשך 25 שנה, ושוש ניומן, שהיתה פעילה במאבק על סל התרופות ועבדה עם נשים בסיכון. הצילומים שלהם יוצגו לצד שמותיהם אך הסיפור שלהם לא יסופר. "לא באתי לכתוב ספר, באתי להציג תמונות, לעורר את השיח. מי שזה יעניין אותו ילך לחפש בגוגל".

 

כל מי שהצעת לו הסכים להצטלם?

"ידעתי שרובם יזרמו, אבל לא העליתי בדעתי שזה ייתן להם כל כך הרבה. זה התחיל כרעיון לתערוכת פורטרטים, והפך למשהו לגמרי שלהם — כיוון שלא חשבתי עליו לפני כן. עם כל אחד עשיתי שני סשנים של צילום, ומדהים לראות מה הם עברו במהלכם".

 

"להיכנס לדפי ההיסטוריה"

 

על השאלה אם בהצגת התערוכה הוא מנסה לעודד מניעה של הידבקות בנגיף הוא אומר: "אין לי מטרה לעורר פחד, ודווקא קיבלתי פניות לשיתופי פעולה בעניין וסירבתי. אם הצפייה תעורר במישהו את הצורך ללכת לעשות בדיקה — סלאמתק. אבל זה לא מעניין אותי כרגע. מה שאני רוצה הוא שהסיפורים שלנו ייכנסו לדפי ההיסטוריה, כדי שלא ישכחו אותנו כמו ששוכחים, למשל, את ניצולי השואה. הסיפור פה הוא לא המחלה הקלינית. הרי בכל תקופה תצוץ מגפה חדשה ובתקווה תיעלם אחרי כמה שנים. אבל איתה יגיעו בוסים שירשו לעצמם לפטר את החולים או אמא שתרשה לעצמה לזרוק את הבן שלה מהבית. צריך ללמוד מהעבר, לעשות את השינוי החברתי, וזה לא משנה אם אתה נשא איידס, אוטיסט או חולה נפש. אני לא רוצה שהדור שלי ימות ויישארו רק אנשים שהאיידס הוא הסוכרת שלהם".

 

אתה רוצה להמשיך בצילום כקריירה?

"צריך להבין שאין לי יכולת לתכנן יותר מדי קדימה. כל יום הולדת מבחינתי הוא הפתעה ויש אפילו משהו בי שמקווה שלא אגיע אליו. היתה לי תוכנית ברורה: ממה יהיה בלוויה שלי ועד מי יהיה אחראי לתמונות שלי באינסטגרם. בגיל 40 נשארתי בלי תוכניות והייתי צריך לזרום עם החיים. אין לי קריירה, אני מתחיל מאפס ואני לא כל כך מודאג לגבי זה. יש שיגידו שזה אמיץ, יש שיגידו שזה מטומטם. שתי ההנחות נכונות".

 

 

קבלו ניוזלטר יומי המסכם את חדשות היום ישירות למייל שלכם. לחצו להרשמה

בטל שלח
    לכל התגובות
    x