נוהל שכן: ביקור אצל משפחה פלסטינית ומשפחת מתנחלים ע"י טכנולוגיית מציאות מדומה
התערוכה "הכנסת אורחים" של דניאל לנדאו מציבה זה לצד זה בתים של משפחה פלסטינית ומשפחת מתנחלים, ומאפשרת לסייר בהם באמצעות טכנולוגיית מציאות מדומה. "הסימטריה של החדר מנוגדת למצב הקיים, אבל היא הצהרה"
"גלריה היא מקום משונה שמתקיים מחוץ למציאות ומאפשר את הבלתי אפשרי", אומר האמן וחוקר המדיה דניאל לנדאו, שעבודתו "הכנסת אורחים" מוצגת בימים אלה באגף הנוער במוזיאון ישראל (במסגרת התערוכה "בינינו" שאצרה שיר מלר־ימגוצ'י). העבודה היא הזדמנות להציץ לחדר אורחים חצוי, שבחלקו האחד חיה משפחה פלסטינית ובחלקו השני משפחה יהודית מתנחלת, באחר הצהריים שבשגרה. "קיום המשפחות זו לצד זו הוא הצעה לשבור את ההפרדה. המבקרים יכולים לעבור מצד אחד לצד שני ולחוות את הסמיכות", אומר לנדאו.
דניאל לנדאו על רקע התערוכה שלו במזאון ישראל צילום: אוהד צויגנברג
כדי להפוך את החוויה לממשית המבקרים מקבלים משקפי מציאות מדומה ואיתם מקשיבים לשתי המשפחות ומכירים אותן. על הקיר המחבר את החדרים מוקרן קולאז' וידיאו המורכב מתצלומי אוויר של ההתנחלות היהודית ושל הכפר הפלסטיני - "יישובים סמוכים גיאוגרפית אך רחוקים מאוד אידיאולוגית ומופרדים בחומת הפרדה", לדבריו.
חלל התערוכה החצוי במוזיאון ישראל ותמונות המוקרנות במשקפי המציאות המדומה (למטה). "תערוכה שבאה להזמין
צילום: ליטל גואלמן
"הדמיון בין הצדדים הוא הדבר המרכזי בעבודה”, אומר לנדאו, “הסימטריה של החדר מנוגדת למצב של היהודים והפלסטינים, שהוא לא סימטרי בכלל, וקיבלתי על כך ביקורת מצד אנשים שמשויכים לצד הימני של המפה. אבל הסימטריה היא הצהרת לב".
תצלומי אוויר של שני היישובים, המוקרנים בתערוכה (מימין). "יישובים סמוכים גיאוגרפית אך רחוקים אידיאולוגית"
המשפחות שנבחרו לפרויקט הדוקומנטרי הזה מביאות איתן סיפורי רקע קשים מאוד - אך אלה נשארים מחוץ לעבודה. מבנה המשפחה, הזמן המשותף והאינטימיות ביניהם הם שעומדים בליבה. "זו עבודה שבאה להזמין ולא להתריס. אני רואה את הפעולה הדוקומנטרית־אמנותית ככלי שמוציא אותי מתבניות מוכרות. כמי שחוקר את האני והאחר, לצאת ולפגוש אנשים הוא הרווח המרכזי שלי מכזה פרויקט. איזה סיכוי אחר היה לי למצוא את עצמי בכפר הפלסטיני הזה עם המשפחה המיוחדת הזאת?".
אילו תגובות שמעת מהמבקרים?
"היו יותר תגובות מהצד היהודי; מהקהילה הערבית לא שמעתי כמעט. התגובה הטיפוסית היא שהיישובים דומים ושקיים גם דמיון רב בין האנשים משני הצדדים. ניסיתי לבדוק מה מידת הקרבה שהצדדים מוכנים להגיע אליה ביניהם - האם תסכים לאכול את החומוס שלי, להגיע לחתונה שלי, לעבור לגור לידי? האם תיתן לילדה שלי לצאת עם הבן שלך? יש מידת קרבה, אך בעיקר ריחוק. הרבה אנשים ציינו שהרגישו קרובים".
VR היא חרב דו־צדדית
לנדאו (45) הוא גם מייסד מעבדת M-body במרכז הבינתחומי הרצליה, החוקרת את היחסים המתקיימים בין גוף לטכנולוגיה. כדי להוציא את העבודה לפועל השתמש במצלמות רחף, שהן גם כלי מעקב אחר אוכלוסייה אזרחית, ובמשקפי VR, שמשמשים גם עבור סימולציה של תנאי שטח מלחמתיים.
אתה משתמש באמצעים עם אותה אוכלוסייה שמנוטרת, אך למטרות אמנות.
"טכנולוגיות מלחמה הן תמיד מאוד רווחיות ומגלמות מערכת ערכים של עולם צרכני־לוחמני. לא צריך שה־VR יירה כדור כדי לראות את הסכנות הטמונות בטכנולוגיה הזאת, היא חרב דו־צדדית - מנתקת אותך מהסביבה ומציעה עולם אחר, פתייני, שמחליף את המציאות.
"כל הטכנולוגיות המתקדמות יוצרות ניתוק מהגוף, ניתוק מהסביבה הקרובה ומהרגע. טכנולוגיית המציאות המדומה כנראה לוקחת כמה צעדים קדימה בכל הנוגע להטמעת הגוף שלנו בעולמות אחרים, אך לצד כל זה, כיוון שהצפייה ב־VR מתרחשת תוך כדי תנועה של הצופה, היא גם יוצרת את אשליית המציאות התלת־ממדית שמייצרת נ וכחות של גוף. אנחנו חווים את העולם דרך סינכרון מושלם בין תנועה וצפייה, שאף פעם אינה פסיבית, גם אם אלה התנועות הקטנות ביותר של העיניים או המבט".
קולות שצריך להשמיע
לנדאו סבור שביכולתה של הטכנולוגיה לנתץ את החיץ שבין שני העולמות, מה שלא ניתן להשיג במציאות. "התפקיד שלנו כיוצרים הוא לבחון את האפשרויות הגלומות בטכנולוגיה ולראות כיצד הן יכולות לסייע בפיתוח אמפתיה ואולי אפילו לתרום בפתרון סכסוכים. אני מאוד זהיר בשימוש במושגים האלה, כיוון שלעולם לא אטען שטכנולוגיה תפתור בעיות חברתיות מורכבות. אבל אני מאמין שבכוח הפתייני שלה לשבור חומות, לקרב, לרפא ולחבר.
"אין מספיק כוחות שמשתמשים במדיה כדי לייצר מציאות אחרת בהתייחס לשאלת הסכסוך עם שכנינו הפלסטינים. את הקולות האלה צריך להשמיע, בין שזו תערוכה טובה ובין שלא".
